תמיד אהבתי לדבר, אני זוכר איך בבית הספר היסודי והתיכון הוגדרתי כ'פטפטן' של הכיתה, אחד שלא מסוגל להפסיק שחייב להוציא החוצה כדי לקבל חיזוק פנימי. ידעתי להיות אוזן קשבת אך גם 'פה גדול' ואיפשרתי לנפש הבהמית להגיב באינסטנקטיביות חסרת מעצורים. הייתי מסוג האנשים שתמיד מחפש את המילים הנכונות, מייעץ, נותן מילה טובה, יוזם שיחה על משמעות החיים בשעת צהריים מוקדמת כשברחתי מהלימודים בשמינית.
כנראה שתהליך העיבוד הפנימי הלך לאיבוד וסבל מחוסר שקט והרגשתי צורך למלא אותו ברעש חיצוני.
בפרקי אבות כתוב להרבות מעשים מדיבור. אני, התמסרתי לשניהם.
הכמיהה לשקט פנימי, שיטווה דרך ויאפשר למחשבות, לרגשות ולגוף לנוע בתוך מרחב אמורפי ופחות מצומצם מן המילה הובילה אותי למסע ובעצם לתהליך מתמשך של בירור, פרימה, הכלה והתמודדות עם 'אני'.
שנים של יפו מול הים ובמרפסת שמימית, הודו, שורש וירושלים של מעלה מהדהדות בזכרונותיי ומניחות לשפתיים וללשון.
התנועות של הגוף, המזרן, והנשימה אפשרו לתודעה לטפח מרחב חדש וסמוי ונפתח הקשב לטבע, לאדם, לעצמי ולעולם.
נמשכתי בעקבותיו הגלויות והנסתרות של השקט, שקט עם אמירה ברורה. התעוררו בי הרצון לטפח מידות פנימיות , לשמר את מסורת אבותיי, ליצוק תוכן משמעותי וכנה בחיי.
שקט שאינו נובע מחוסר רעש.
שקט של המתנה בתור לבנק, של הר דומם, של זקן עם סיגריה בספסל ציבורי, של תפילה חרישית, של מבט סקרן , של שירת ההמון, של צילצול פעמון.
בלי מדיטציה, בלי התבודדות ביער או ארץ רחוקה, בלי אוזניות או מלון מנותק הוא צומח מבפנים ומתגלה בכל פעם מחדש ובמקום אחר.
שקט שנע בפעימה אינסופית בין גלי קול משתנים, שמכיל את קצוות הצעקה והשתיקה.
שקט של הוויה.
שנמצא בכל והכל בו.
אמונה בבורא ויוגה חברו יחדיו לקול דממה דקה.
כנראה שתהליך העיבוד הפנימי הלך לאיבוד וסבל מחוסר שקט והרגשתי צורך למלא אותו ברעש חיצוני.
בפרקי אבות כתוב להרבות מעשים מדיבור. אני, התמסרתי לשניהם.
הכמיהה לשקט פנימי, שיטווה דרך ויאפשר למחשבות, לרגשות ולגוף לנוע בתוך מרחב אמורפי ופחות מצומצם מן המילה הובילה אותי למסע ובעצם לתהליך מתמשך של בירור, פרימה, הכלה והתמודדות עם 'אני'.
שנים של יפו מול הים ובמרפסת שמימית, הודו, שורש וירושלים של מעלה מהדהדות בזכרונותיי ומניחות לשפתיים וללשון.
התנועות של הגוף, המזרן, והנשימה אפשרו לתודעה לטפח מרחב חדש וסמוי ונפתח הקשב לטבע, לאדם, לעצמי ולעולם.
נמשכתי בעקבותיו הגלויות והנסתרות של השקט, שקט עם אמירה ברורה. התעוררו בי הרצון לטפח מידות פנימיות , לשמר את מסורת אבותיי, ליצוק תוכן משמעותי וכנה בחיי.
שקט שאינו נובע מחוסר רעש.
שקט של המתנה בתור לבנק, של הר דומם, של זקן עם סיגריה בספסל ציבורי, של תפילה חרישית, של מבט סקרן , של שירת ההמון, של צילצול פעמון.
בלי מדיטציה, בלי התבודדות ביער או ארץ רחוקה, בלי אוזניות או מלון מנותק הוא צומח מבפנים ומתגלה בכל פעם מחדש ובמקום אחר.
שקט שנע בפעימה אינסופית בין גלי קול משתנים, שמכיל את קצוות הצעקה והשתיקה.
שקט של הוויה.
שנמצא בכל והכל בו.
אמונה בבורא ויוגה חברו יחדיו לקול דממה דקה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה