בשביל שלו- על הפרעות קשב ויוגה/ דודו חקימיאן

כשנכנסתי לגן של מרים (שם בדוי), הבחנתי במבט עייף, שבור ובעיקר מתוסכל. הילדים ישבו מהופנטים מול הטלביזיה ובהו בעוד הפקה משומנת מבית היוצר של ממלכת הילדים. "זו הפעם הראשונה שהם מול הטלביזיה" אומרת מרים, "לא היתה לי ברירה. גשום וקר וכבר שבוע הם לא יצאו לחצר ו....". היא שותקת. חוסר האונים שמלווה את דבריה אינו דבר שבשיגרה.
אני מתחיל לארגן את החדר לפעילות היוגה השבועית. פתאום אני רואה אותו רץ בין ילדי הגן, ללא הבחנה וכיוון ברור, צועק ומלמל מילים משונות, בתנועות גסות ומאיימות. ירון (שם בדוי) ילד בגיל 4, מימדי גופו גדולים משאר ילדי הגן דבר שגרם לי לא פעם להתייחס אליו כבוגר ואחראי.
"אתמול נסיתי להעביר פעילות מחזה פורים לכל הגן, אבל הוא פשוט לא נתן לי. עמד על השולחן ורקע ברגליו, לא הקשיב וברח בכל פעם שניגשתי אליו. הוא ילד שצריך עזרה של גורם מקצועי שילווה אותו ולא חינוך מיוחד. אבל מה לעשות", היא ממשיכה, "אני חייבת להיות עם עוד 34 ילדים בגן והוא פשוט משתק את פעילות הגן".  
ירון לא מקבל ריטלין עקב נסיון הרסני שהיה להוריו עם הכדור. לעיתים לוקח להוריו למעלה משעה לשכנע אותו להכנס לגן.

תנוחת הארנבת בזוגות

הוא משתתף בחוגי הגן (כולל יוגה) אך ללא ליווי צמוד בשלב מסויים הוא מאבד את הקשב ומתחיל לדבר ואף לצעוק ללא הפסקה, מדבר מילים גסות, נוגע באיברים אינטימיים, קופץ, רץ ואף פוגע ללא כוונה בחבריו. הוא אינו מודע לעוצמת כוחו, לתנועותיו החדות שלא מווסתות ומתועלות יש מימד הרסני. אני אוהב אותו ויחד עם הגננת אנו מנסים למצוא דרכים להפנות את תשומת הלב שלא ולווסת את הכח הפיזי למקום שיש בו העצמה וביטוי לתחושות, ליכולות, לנקודה הפנימית שממקדת אותו בתוך גבולות ברורים ואחראיים. ירון נמצא בתוך קבוצת ילדים ש'אינם מוגדרים', שלעיתים מהווה למעלה מ-20% מילדי הגן ולא שייכים לאבחנה הקלאסית של חינוך מיוחד ולא לקבוצה המנורמלת- נורמטיבית שמהווה את רוב ילדי הגן.
הפעילות היתה בנושא בעלי כנף כשרוב הפעילות היתה בזוגות. התחלתי בריקוד חופשי על המזרן בכדי לאפשר לפרוק מתח, לשיר שיר פורים ולנשוף על בועות סבון. שילוב של תנועה ונשימה.
כבר בהתחלה תנועותיו היו מאיימות כלפי חברו למזרן, המרחב האישי שלו נפרץ בגסות בכל פעם מחדש.
נסיתי להחליף את בן זוגו למזרן, אך ללא הצלחה. מבטו הרך והמתוסכל חדר אל תודעתי והכריח אותי לחפש דרכים ודפוסי עבודה חדשים על מנת לאפשר לו להשתלב במסגרת הפעילות.
הזמנתי את מרים הגננת להיות שותפה למזרן ותרגול התנוחות בזוגות. מאותו הרגע הופיע מולי ילד אחר- נוכח בכל תנוחה, מחפש את האתגר ומדגים לכל הילדים, מדייק ומשתדל לשתף פעולה עם הגננת. היא ליוותה אותו, כיוונה, שמרה על קשר מחבק וחם (חיבוק מעודד). מצאתי לנכון לחזק אותו בכל שלב ולאפשר לו להיות במרחב האישי יחד עם מרים. תנוחות שיווי המשקל הציבו מולו אתגר חשוב ומאזן ששמר אותו במיקוד ובקשב בכל התרגול. הדבורה, הטווס, החסידה, הפרפר והגשר בוצעו בשלמות ויחד עם הגננת הם התמסרו לעולם של איזון ומיקוד תוך יצירת אמון ותמיכה.

תנוחת העץ בזוגות

כשהגיעה ההרפיה כבר לא הייתי זקוק למבט או לתשומת הלב המיוחדת וכשהגעתי אליו עם הקערה הטיבטית הוא כבר היה 'שם' - בעיניים עצומות ונינוחות, גוף רפוי ונושם, מתמסר למילים, הצלילים והקשב הפנימי. גופו כמעט ולא נע, שקט ללא אף אחד מצורות ההתנהגות שהופיעו לפני הפעילות.
כשהנחתי את הקערה על בטנו הרגשתי את הצורך בחיבור אל צליל עמוק ורחב, צליל מרפא והנחתי קערה נוספת. הבטתי במרים הגננת וחייכתי, היא חייכה חזרה ובלי מילים פשוט כמעט ודמעה. "אתה לא יודע כמה שהוא צריך את זה", אמרה.
במשך חמש דקות תמימות חשבתי על כל פשטות ההוויה שניצבה מולי והוכיחה פעם נוספת שהיוגה מאפשרת יצירת קשר של אמת, ללא ריטלין, ללא עצב או עצבים דרך שימחה, שעשוע וחיפוש מתמיד להיות שם בשבילו ובשביל כולם.
בשביל של כולם, בחרות ללא תחרות!
תודה לך ירון....