נד-נד, עלה ורד ועכשיו תיפול
הילד בחרדה? יכול להיות שהפתרון אינו טיפול פסיכולוגי אלא דווקא עבודה על שיווי המשקל שלו. והורים שלא מפסיקים לפחד שהילדה תעוף מהקרוסלה מוזהרים בזאת: אתם מזיקים לה
נגה שביט-רז
מתי מינץ אוהב ללכת עם הנכד שלו לגן השעשועים ולעודד אותו להתנדנד הכי חזק, או לטפס על הסולם הכי גבוה שבנמצא. אם לא היה חושש להחזיר את הנכד פצוע הביתה, הוא היה מרשה לעצמו אפילו הרבה יותר.
פרופ' מינץ, פסיכוביולוג מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, חוקר בשנים האחרונות את הקשר בין תחושת שיווי המשקל של ילדים לבין חרדה. לדבריו, לעתים במקום טיפול פסיכולוגי בילדים הסובלים מבעיות חרדה, כדאי לשקול טיפול פשוט של אימון בשיווי משקל.
נושא ההשלכות של בעיות שיווי המשקל נחקר רבות בקרב זקנים. מינץ בחר להתמקד בשנים האחרונות דווקא באוכלוסיית הילדים, שנזנחה יותר במחקר בתחום זה. מחקריו גילו, כי קיימות תופעות ברורות של חרדה והערכה עצמית נמוכה בקרב ילדים הסובלים מבעיה בשיווי המשקל. בנוסף לכך גילה, כי טיפול פיסיולוגי שיפר את שיווי המשקל של הילדים ובד בבד הפחית את רמת החרדה ואף שיפר את תחושת ההערכה העצמית שלהם.
"כשילדים סובלים מבעיות של חרדה על בסיס חברתי, או בעקבות טראומה כלשהי, אין ספק שטיפול נפשי הוא הפתרון הנכון", אומר מינץ, "אולם במקרים רבים הבעיה היא במערכת הסנסורית, שלא התפתחה כראוי. הפסיכולוגים או הפסיכיאטרים לא מסוגלים לדעת את זה, והם יכולים להמשיך בעוד טיפול ועוד טיפול ללא תוצאה. חשוב לדעת כי לעתים אימון ממוקד בשיווי המשקל יכול לשפר פלאים את המצב".
אימון יום-יומי
כדי לנסות לגלות את טיב הקשר המדויק בין בעיות שיווי המשקל לבעיות החרדה, עשה מינץ מחקרים בבעלי חיים. "רציתי לבדוק כיצד עובד למעשה המנגנון הביולוגי הזה. איך יכול להיות שבעיות בשיווי משקל מתפתחות לבעיות של חרדה, והאם הקשר הוא אכן סיבתי.
"לקחנו עכברים עם מוטציות גנטיות שונות הגורמות בעיה בשיווי משקל, למשל מוטציה של תאי שערה לא תקינים באוזן הפנימית. העמדנו אותם בסיטואציות מעוררות חרדה ובדקנו כיצד הם מגיבים לעומת עכברים נורמליים. גילינו כי הם מפחדים יותר; לקח להם למשל יותר זמן להתרגל לסביבה פתוחה, להסתגל לאוכל חדש. בעיית שיווי המשקל היתה קיימת מלידה, אך החרדה התפתחה לאט לאט לאחר מכן".
מחקר נוסף גילה כי אימון מתאים שינה את המצב. "הכנסנו את העכברים לכלוב קרקסי, עם הרבה מתקנים וחבלים. החיות היו צריכות לטפס על גשרים, לקפוץ על חבלים, להתנדנד על גג הכלוב. האימון הזה, הסביבתי, לא יכול להתנגד למה שהגנטיקה עושה; תאי השערה באוזן שלהם נשארו פגועים; אך יש מערכות אחרות שיכולות לפצות על הפגיעה - תחושות מהגוף, למשל לחץ על כפות הרגליים, או מידע שמגיע מהמפרקים.
"האימון הזה הוביל בעצם לפיצוי על הנזקים של מערכת שיווי המשקל. העכברים הללו, שעברו אימונים, התנהגו רגיל, כמו חיות נורמליות, ולא היו בחרדה. זאת לעומת העכברים שאולצו להישאר בסביבה רגילה, שלא היתה להם שום אפשרות אלא ללכת על הרצפה, כמו בבית של אמא פולנייה.
"אני מסיק מכך שגם אם יש בעיה קשה באוזן הפנימית, שגורמת בעיית שיווי משקל, אם בגיל צעיר ניתן אימון מספיק אינטנסיבי לילדים, לא רק שבעיית שיווי המשקל תיפתר אלא גם החרדה תפחת".
במחקר שמינץ עושה כעת במכון וינגייט, בשיתוף מומחה לתנועה, נבנתה תוכנית אימונים בתנועה. ילדים המטופלים במרפאה פסיכיאטרית בנתניה משתתפים בה במשך כמה חודשים, פעמיים בשבוע. "מההתחלה ראינו שיש הרבה ילדים עם בעיה בשיווי משקל, וזה נראה לנו מוזר", הוא מספר. "התברר שהביאו אלינו רק את הילדים שלא הצליחו לקדם אותם בשום טיפול אחר. במקרה קיבלנו שוב אינדיקציה, שלא מצליחים לשפר חרדה הנובעת מבעיות שיווי משקל.
"התוכנית הביאה לשינוי גדול, גם בתחושת שיווי המשקל וגם בהפחתת החרדה", ממשיך מינץ. "מה שמעניין הוא, שהאימון עצמו כנראה לא משפיע מספיק. מה שחשוב הוא שאת חלק מהפעולות המוטוריות שהם לומדים באימון - כמו קפיצה על רגל אחת למשל - הם ימשיכו לעשות גם בחיי היום-יום. למעשה, המרפאים בעיסוק, שחושבים כל הזמן על הדרך שבה אפשר להתאמן יום-יום, ידעו זאת מזמן. הפסיכולוגים, כמוני, לא היו ערים לזה כל כך".
קצת מעבר ליכולת
לא צריך לחכות, אומר מינץ, עד שמתפתחות בעיות רציניות בשיווי משקל. "קשה לקבוע שיווי משקל נורמלי מהו", הוא מציין. "למעשה, מדדי ביצוע מגלים טווח רחב מאוד של כישורי שיווי משקל באוכלוסייה הנורמלית, כך שילד צריך להראות פגיעה משמעותית בשיווי המשקל כדי למשוך את תשומת לבו של מטפל או קלינאי".
הבעיה, לדבריו, היא שאין כלל מודעות לכך. "זה קורה גם מסיבה ביולוגית - המערכת הסנסורית היא אולי היחידה שלא מודעים לה, ומרגישים שיווי משקל רק כשיש חוסר; וגם מסיבה התנהגותית - אם מישהו חווה סיטואציה שבה הוא מרגיש פתאום לא טוב וחסר שיווי משקל, הוא פשוט יימנע ממנה בעתיד ויחיה בתחושה כאילו הכל בסדר".
אפשר לאמן את מערכת שיווי המשקל, אומר מינץ, כבר מינקות. "ההורות המודרנית לא מודעת לכך. דווקא מנשאי התינוקות למיניהם יכולים להועיל. מדברים על עקרון הרצף וכמה הוא תורם לכך שהילד צמוד לאמא ונהנה מפעימות הלב ומחום גופה. זה נכון, אבל מה שיותר חשוב זה שהילד כל הזמן מיטלטל ומתנדנד. גם הטרמפולינות וכיסאות הנדנדה לסוגיהם יכולים לעזור".
למינץ יש ביקורת חריפה על גני השעשועים המודרניים, שמקשים על האפשרות לאמן את הילדים בשיווי משקל. "חשוב מאוד שהילדים ישחקו משחקים שיש בהם תנועה, התכופפות, התרוממות, שינוי במצב הגוף, וזה נעשה פחות ופחות. ילד שקשה לו לטפס גבוה, או אפילו לרכוב על אופניים, בגלל בעיה במנגנון שיווי המשקל, מעדיף לפעמים להימנע מכך ואז הוא לא מצליח ‘לפרק' את החרדה, שהולכת ומצטברת. פעם הקרוסלות היו בלי גדר והיתה סכנה ליפול. היום הכל סגור, מוגן. הקרוסלות המסוכנות לכאורה נשארו, באופן פרדוקסלי, דווקא בשכונות של השכבות העניות יותר באוכלוסייה.
"בכל דבר בגן שעשועים יש סכנה של נפילה", הוא ממשיך, "אבל חייבים את זה, כי הילד צריך להגיע כל פעם קצת מעבר ליכולת שלו ולהתגבר על הפחד. לא צריך להגיע לרמות של ספורט אקסטרים, כמובן. מספיק להתאמן, למשל, בלעמוד על רגל אחת, לעמוד זמן רב על בסיס צר, לפעמים לעלות במדרגות בעיניים עצומות. אפילו בגני הילדים הוציאו את הנדנדות והמתקנים הגבוהים, וחבל. רצוי לבנות גנים ציבוריים עם מתקנים שבהם הילדים ישחקו וייהנו אך גם יתאמנו תוך כדי הפעילות; להכניס את העסק של שיווי המשקל - להגיע דרך חבל זה או חבל אחר - לתוך המשחק. זה הכיוון הנכון".
פרופ' מינץ, פסיכוביולוג מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, חוקר בשנים האחרונות את הקשר בין תחושת שיווי המשקל של ילדים לבין חרדה. לדבריו, לעתים במקום טיפול פסיכולוגי בילדים הסובלים מבעיות חרדה, כדאי לשקול טיפול פשוט של אימון בשיווי משקל.
נושא ההשלכות של בעיות שיווי המשקל נחקר רבות בקרב זקנים. מינץ בחר להתמקד בשנים האחרונות דווקא באוכלוסיית הילדים, שנזנחה יותר במחקר בתחום זה. מחקריו גילו, כי קיימות תופעות ברורות של חרדה והערכה עצמית נמוכה בקרב ילדים הסובלים מבעיה בשיווי המשקל. בנוסף לכך גילה, כי טיפול פיסיולוגי שיפר את שיווי המשקל של הילדים ובד בבד הפחית את רמת החרדה ואף שיפר את תחושת ההערכה העצמית שלהם.
"כשילדים סובלים מבעיות של חרדה על בסיס חברתי, או בעקבות טראומה כלשהי, אין ספק שטיפול נפשי הוא הפתרון הנכון", אומר מינץ, "אולם במקרים רבים הבעיה היא במערכת הסנסורית, שלא התפתחה כראוי. הפסיכולוגים או הפסיכיאטרים לא מסוגלים לדעת את זה, והם יכולים להמשיך בעוד טיפול ועוד טיפול ללא תוצאה. חשוב לדעת כי לעתים אימון ממוקד בשיווי המשקל יכול לשפר פלאים את המצב".
אימון יום-יומי
כדי לנסות לגלות את טיב הקשר המדויק בין בעיות שיווי המשקל לבעיות החרדה, עשה מינץ מחקרים בבעלי חיים. "רציתי לבדוק כיצד עובד למעשה המנגנון הביולוגי הזה. איך יכול להיות שבעיות בשיווי משקל מתפתחות לבעיות של חרדה, והאם הקשר הוא אכן סיבתי.
"לקחנו עכברים עם מוטציות גנטיות שונות הגורמות בעיה בשיווי משקל, למשל מוטציה של תאי שערה לא תקינים באוזן הפנימית. העמדנו אותם בסיטואציות מעוררות חרדה ובדקנו כיצד הם מגיבים לעומת עכברים נורמליים. גילינו כי הם מפחדים יותר; לקח להם למשל יותר זמן להתרגל לסביבה פתוחה, להסתגל לאוכל חדש. בעיית שיווי המשקל היתה קיימת מלידה, אך החרדה התפתחה לאט לאט לאחר מכן".
מחקר נוסף גילה כי אימון מתאים שינה את המצב. "הכנסנו את העכברים לכלוב קרקסי, עם הרבה מתקנים וחבלים. החיות היו צריכות לטפס על גשרים, לקפוץ על חבלים, להתנדנד על גג הכלוב. האימון הזה, הסביבתי, לא יכול להתנגד למה שהגנטיקה עושה; תאי השערה באוזן שלהם נשארו פגועים; אך יש מערכות אחרות שיכולות לפצות על הפגיעה - תחושות מהגוף, למשל לחץ על כפות הרגליים, או מידע שמגיע מהמפרקים.
"האימון הזה הוביל בעצם לפיצוי על הנזקים של מערכת שיווי המשקל. העכברים הללו, שעברו אימונים, התנהגו רגיל, כמו חיות נורמליות, ולא היו בחרדה. זאת לעומת העכברים שאולצו להישאר בסביבה רגילה, שלא היתה להם שום אפשרות אלא ללכת על הרצפה, כמו בבית של אמא פולנייה.
"אני מסיק מכך שגם אם יש בעיה קשה באוזן הפנימית, שגורמת בעיית שיווי משקל, אם בגיל צעיר ניתן אימון מספיק אינטנסיבי לילדים, לא רק שבעיית שיווי המשקל תיפתר אלא גם החרדה תפחת".
במחקר שמינץ עושה כעת במכון וינגייט, בשיתוף מומחה לתנועה, נבנתה תוכנית אימונים בתנועה. ילדים המטופלים במרפאה פסיכיאטרית בנתניה משתתפים בה במשך כמה חודשים, פעמיים בשבוע. "מההתחלה ראינו שיש הרבה ילדים עם בעיה בשיווי משקל, וזה נראה לנו מוזר", הוא מספר. "התברר שהביאו אלינו רק את הילדים שלא הצליחו לקדם אותם בשום טיפול אחר. במקרה קיבלנו שוב אינדיקציה, שלא מצליחים לשפר חרדה הנובעת מבעיות שיווי משקל.
"התוכנית הביאה לשינוי גדול, גם בתחושת שיווי המשקל וגם בהפחתת החרדה", ממשיך מינץ. "מה שמעניין הוא, שהאימון עצמו כנראה לא משפיע מספיק. מה שחשוב הוא שאת חלק מהפעולות המוטוריות שהם לומדים באימון - כמו קפיצה על רגל אחת למשל - הם ימשיכו לעשות גם בחיי היום-יום. למעשה, המרפאים בעיסוק, שחושבים כל הזמן על הדרך שבה אפשר להתאמן יום-יום, ידעו זאת מזמן. הפסיכולוגים, כמוני, לא היו ערים לזה כל כך".
קצת מעבר ליכולת
לא צריך לחכות, אומר מינץ, עד שמתפתחות בעיות רציניות בשיווי משקל. "קשה לקבוע שיווי משקל נורמלי מהו", הוא מציין. "למעשה, מדדי ביצוע מגלים טווח רחב מאוד של כישורי שיווי משקל באוכלוסייה הנורמלית, כך שילד צריך להראות פגיעה משמעותית בשיווי המשקל כדי למשוך את תשומת לבו של מטפל או קלינאי".
הבעיה, לדבריו, היא שאין כלל מודעות לכך. "זה קורה גם מסיבה ביולוגית - המערכת הסנסורית היא אולי היחידה שלא מודעים לה, ומרגישים שיווי משקל רק כשיש חוסר; וגם מסיבה התנהגותית - אם מישהו חווה סיטואציה שבה הוא מרגיש פתאום לא טוב וחסר שיווי משקל, הוא פשוט יימנע ממנה בעתיד ויחיה בתחושה כאילו הכל בסדר".
אפשר לאמן את מערכת שיווי המשקל, אומר מינץ, כבר מינקות. "ההורות המודרנית לא מודעת לכך. דווקא מנשאי התינוקות למיניהם יכולים להועיל. מדברים על עקרון הרצף וכמה הוא תורם לכך שהילד צמוד לאמא ונהנה מפעימות הלב ומחום גופה. זה נכון, אבל מה שיותר חשוב זה שהילד כל הזמן מיטלטל ומתנדנד. גם הטרמפולינות וכיסאות הנדנדה לסוגיהם יכולים לעזור".
למינץ יש ביקורת חריפה על גני השעשועים המודרניים, שמקשים על האפשרות לאמן את הילדים בשיווי משקל. "חשוב מאוד שהילדים ישחקו משחקים שיש בהם תנועה, התכופפות, התרוממות, שינוי במצב הגוף, וזה נעשה פחות ופחות. ילד שקשה לו לטפס גבוה, או אפילו לרכוב על אופניים, בגלל בעיה במנגנון שיווי המשקל, מעדיף לפעמים להימנע מכך ואז הוא לא מצליח ‘לפרק' את החרדה, שהולכת ומצטברת. פעם הקרוסלות היו בלי גדר והיתה סכנה ליפול. היום הכל סגור, מוגן. הקרוסלות המסוכנות לכאורה נשארו, באופן פרדוקסלי, דווקא בשכונות של השכבות העניות יותר באוכלוסייה.
"בכל דבר בגן שעשועים יש סכנה של נפילה", הוא ממשיך, "אבל חייבים את זה, כי הילד צריך להגיע כל פעם קצת מעבר ליכולת שלו ולהתגבר על הפחד. לא צריך להגיע לרמות של ספורט אקסטרים, כמובן. מספיק להתאמן, למשל, בלעמוד על רגל אחת, לעמוד זמן רב על בסיס צר, לפעמים לעלות במדרגות בעיניים עצומות. אפילו בגני הילדים הוציאו את הנדנדות והמתקנים הגבוהים, וחבל. רצוי לבנות גנים ציבוריים עם מתקנים שבהם הילדים ישחקו וייהנו אך גם יתאמנו תוך כדי הפעילות; להכניס את העסק של שיווי המשקל - להגיע דרך חבל זה או חבל אחר - לתוך המשחק. זה הכיוון הנכון".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה