פתיחת שנת הלימודים: הודו למורה כי טוב
אם עד לפני עשור היה בית הספר תל חי שבדרום תל אביב מוסד נחשל ורווי אלימות, הרי שבשנה שעברה השיג במבחני המיצ"ב ציון גבוה בהרבה מהממוצע הארצי, והאלימות בין כתליו כמעט נעלמה. מהו, אם כך, הגורם לשינוי? שיעור שבועי בן שעה המתבסס על עקרונות המדיטציה, יוגה ודמיון מודרך. ועכשיו, דממה
שמונה בבוקר. ילדי כיתה ד' מתקדמים לעבר בית הספר, כשקורי השינה עדיין על עפעפיהם. מן הרמקולים בוקעת מוזיקה נעימה, והילדים צועדים בשלווה אל הכיתה, בה יקדישו את תחילת היום לתרגולי נשימות ומדיטציה. לאחר מכן, יכתבו ויציירו במחברת מיוחדת את כל העולה על רוחם - החלומות מליל אמש, חוויות הבוקר והרהורי הלב. בין השיעורים, לא יישמע הצלצול שמרעיד את הכתלים, זה שלאחריו הילדים רועמים אל מחוץ לכיתות בחריקת כיסאות ובטריקת דלתות. במקומו יש פעמון אחד, כמו של פעם, שהילדים יכולים לבחור אם לצלצל בו, או לא.
בין שיעורי החשבון והאנגלית יש להם היום, כמו בכל שבוע, גם שיעור "שפת הקשב". המדריכה מקבלת אותם בכניסה לכיתת המדיטציה, והם מסירים נעליים, מסתדרים בטור, ונכנסים אחד-אחד. כל תלמיד, בתורו, זוכה לתשומת לב, מגע וברכת בוקר טוב מהמדריכה. על הרצפה מסודרים מזרנים. הילדים בוחרים מהם, וגם המחנכת נשכבת לצדם על מזרן משלה, עוצמת עיניים. השיעור מתחיל בהקשת גונג ותרגילי נשימה. בהמשך, באמצעות שימוש בכלים המבוססים על דמיון מודרך, יוגה ומדיטציה, יתרגלו כיצד לשמור על קשב בכל רגע ורגע, ולהתבונן באופן לא שיפוטי בתהליכי הגוף. באורח פלא, אין כמעט אלימות, האווירה בין המורים והתלמידים נעימה וההישגים הלימודיים גבוהים.
זה איננו תיאור בדיוני, וגם לא רשמים מביקור בבית ספר בודהיסטי בטיבט. זהו בוקר אופייני בבית הספר היסודי הקהילתי תל חי בדרום תל אביב.
לא תמיד זה היה כך. תלמידי תל חי, כמו רבים מתושבי דרום תל אביב, באים ממשפחות מרקע סוציו-אקונומי בינוני-נמוך, חלקן אף עם בעיות קשות. כשעינת ברגר, המנהלת, הגיעה לבית הספר לפני 14 שנים, היו הכיתות מלאות עד אפס מקום, המסדרונות היו רוויים באלימות ובכעס והציונים היו ירודים ביחס לממוצע הארצי. ברגר היתה אז מנהלת צעירה בתחילת דרכה, אשה רגישה, שחושיה לא קהו עדיין משחיקת המערכת. היא חוותה מצוקה כה גדולה בשנותיה הראשונות במוסד, עד ששקלה לעזוב את המקצוע. בשלב מסוים החליטה על יציאה לשנת שבתון.
בזמן החופשה התנסתה בתוכניות מגוונות של העצמה אישית ופיתוח מודעות, ובין היתר נחשפה לשיטות גוף-נפש שונות. כשחזרה לבית הספר, היה ברור לה שהתובנות שרכשה צריכות לקבל ביטוי בין כתליו. "חיפשתי משהו להעצמת הנפש של הילדים", היא אומרת. במקום להיטפל מיד לניסיון לשפר את הציונים, או להטיל עונשים כדי לרסן את בעיות המשמעת, נקטה ברגר גישה אחרת. "הבנתי שצריך לשים את ההישגים בצד, זה היה ברור לי שזה יבוא, הרי ברגע שאנחנו שקטים ורגועים, והילדים שקטים ורגועים והם חווים הצלחות ורגשות חיוביים, ההישגים מגיעים באופן טבעי".
לדברי ברגר, השינוי המשמעותי ביותר הוא הירידה באלימות. "אנחנו רואים את ההבדלים בין כיתות א'-ב', שעדיין לא הפנימו את השיעור, לכיתות הגבוהות יותר, אצלם אין אלימות בכלל", אומרת ברגר. "גם ברמת ההישגים השיפור היה קיצוני", היא מוסיפה. "במיצ"ב (מדדי יעילות וצמיחה בית-ספרית) של השנה האחרונה אנחנו הרבה מעל הממוצע הארצי".
פועלים על אוטומט
בשנים האחרונות גוברת המודעות במערכת החינוך לבעיית האלימות, ובמסגרת החיפוש אחר פתרונות, מוקמות ועדות ומנוסחות רפורמות חדשות לבקרים: ב-99' פורסמו המלצות ועדת וילנאי לרפורמה בחינוך, ב-2004 היה זה דו"ח דוברת, ב-2008 "אופק חדש", ובימים אלו מקודמת רפורמת "עוז לתמורה". אלא שבצד המאמצים נשמעת ביקורת מתמשכת. במסמך שהוגש ב-2006 לוועדת החינוך, התרבות והספורט לקראת דיון על האלימות במערכת החינוך, צוטט ד"ר יוסי הראל, ראש תוכנית המחקר הבינלאומי על רווחתם ובריאותם של בני נוער וחבר בסגל הבכיר של בית הספר לחינוך באוניברסיטת בר אילן, שטען ביחס להחלטות שפירסם משרד החינוך ב-2005 כי "הטיפול (בבעיות) אינו טיפול שורש, אלא טיפול בסימפטומים", וכי "הליבה חייבת להיות בהעצמת החיובי, הבית, בית הספר והקהילה כגורמים משפיעים על חיי הילדים". במאמר שפורסם ב-2006 ב"פסיכולוגיה עברית", כתב עת מקצועי לקהילת הפסיכולוגים, טענו פרופ' רמי בנבנישתי, מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן, ד"ר מונא חורי-כסאברי, מבית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית באוניברסיטה העברית, וד"ר רון אבי אסטור, מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת דרום קליפורניה (USC), כי הנכונות הגוברת לטיפול בבעיית האלימות במערכת החינוך עדיין מוגבלת, וש"ההעדפה הקיימת היא להשקיע יותר בתחום של המשטרה והאכיפה מאשר בתמיכה בהתמודדות מניעתית-חינוכית".
"שפת הקשב" היא דוגמה טובה לתוכנית מונעת ארוכת טווח, חיובית ויצירתית. היא פותחה ב-2002 על ידי שימי לוי וד"ר נמרוד שיינמן, שפעלו אז במסגרת המרכז ללימודי גוף-נפש, ומיושמת בבית ספר תל חי, על תלמידי כיתות א'-ו', זו השנה העשירית. התוכנית מתבססת על עקרונות מדיטציית הקשיבות (mindfulness) ועושה שימוש בטכניקות שעובדו מתוך מסורות מזרח אסייתיות, בעיקר בודהיסטיות, כדי לפתח את יכולות הפניית הקשב, המודעות הרגשית, וכפועל יוצא מכך, להעצים את השליטה העצמית, הביטחון העצמי והוויסות הרגשי. התוכנית היא אחת הראשונות מסוגן בעולם המערבי שמוטמעת במערכת החינוך הציבורי.
באופן כללי, ניתן לומר שמדיטציה היא תצפית נטולת פניות של אדם בתודעתו שלו; "מדיטציית קשיבות" מתאפיינת בהפניית תשומת לב לתהליכי גוף-נפש, המאפשרת להתבונן בהם ולחוות אותם באופן מודע, ברגע ההווה, ללא שיפוט או פרשנות. "המטרה של 'קשיבות' היא ליצור מרווח בין הגירוי לתגובה", מסבירה מיה שלם, מדריכת "שפת הקשב". ד"ר נאוה לויט בן נון, מהיחידה למחקר יישומי במדעי המוח בבית הספר לפסיכולוגיה, המרכז הבינתחומי הרצליה, מוסיפה: "במצב בסיסי, יכולות הקשב שלנו נתונות לתנודתיות רבה - אנחנו פועלים על אוטומט ושמים לב לרגש ולתחושה רק בדיעבד. בתרגול קשיבות אנו מפתחים מיומנויות קשב ומודעות חזקות ויציבות יותר לכל מה שקורה לנו, ובאופן טבעי, זה גורם לנו להיות ערניים, ממוקדים ויעילים יותר ולחוות יותר שליטה. כתוצאה מכך מתעצמת תחושת החיות, החיוניות והרוגע, והלחצים והנטייה לאימפולסיביות פוחתים".
הטכניקות הללו שולבו ב"שפת הקשב", תוך התאמתן למסגרת בית-ספרית. כשהילדים שוכבים בהרפיה, או בלשונה של שלם כש"הגוף הוא כמו פסטה מוכנה", שלם מנחה אותם לספור נשימות, לשים לב לתחושות ולמיקום הגוף במרחב. "הגרון הוא כמו מעלית שיורדת מטה אל הלב", אומרת להם שלם, ושואלת: "מה קורה שם עכשיו? מה קורה בגרון? ומה בכתפיים?" הילדים מתבקשים לחוש איזה מקום בגוף דורש מגע, ולהניח את כפות הידיים החמות על אותו אזור. לאחר מכן, הם מניחים את כפות הידיים על העיניים, כדי "לתת מנוחה לעיניים, ולהרגיש ביטחון בכיתה". בהמשך, הם מניחים את הידיים על האוזניים, "מקשיבים לים", ומעבירים אותן אל הלב. המדריכה מנחה אותם לבדוק איך הם מרגישים. "איזה פרצוף יש על הלב שלכם?" היא שואלת.
הילדים מתמתחים על המזרנים, ואז "מתכווצים כמו שבלולים", ובהמשך, צעד-צעד, כשכל שלב מלווה בהקשת גונג ובהנחיות מדויקות, הם עוברים לישיבת מדיטציה. ביד אחת הם מדמיינים פרח, בשנייה עוגה עם נרות. הם שואפים את ריח הפרח, ומכבים את הנרות, וכך נושמים נשימות מלאות ומודעות. במהלך השיעור יעברו גם לעמידה, ויבצעו תרגילים תנועתיים-מודעים, תוך שימוש בדימויים ויזואליים. כל שיעור מסתיים בדימויים מונחים בלוויית מוזיקה, והילדים מונחים לנהל "יומן קשיבות", ולהביע את עצמם בסוף השיעור בציורים או במילים.
"דרך תרגילי הנשימה והדמיון המודרך מפתחים הילדים יכולות של תשומת לב וערות", מסביר ד"ר שיינמן את התהליך. "הם לומדים לעבוד עם מה שמעיק עליהם, להכיל את הרגשות, לעצור לפני שמגיבים, וגם להמיר את התחושה הלא נעימה במשהו נעים. בשלב הראשון, הילד שם לב שהוא מרגיש טעון, ולומד להבחין איפה הוא מרגיש טעון, ולמה ההרגשה דומה. בשלב הבא נבקש ממנו להעניק דימוי למטען הזה, כך שהמטען מקבל חזות חדשה, לרוב יצירתית ומסקרנת יותר. ואז אנחנו מנחים אותו לנסות לשחרר חלק מהמטען, וזאת כבר טרנספורמציה. הילדים מדווחים שהם נכנסים לשיעור טעונים, ויוצאים נינוחים ורגועים".
הילדים מוקירים תודה
בתום השיעורים של כיתות ד' ו-ה' שבהם נכחתי, הסתדרו הילדים במעגל ותיארו את חוויותיהם מ"שפת הקשב". הופתעתי מהמורכבות ודקות ההבחנה של תיאוריהם. מוטי, ילד צנום ונמוך קומה, אמר שהוא הכי אוהב את תנוחת העכבר, שבה הגוף מכודר לתנוחה עוברית, "בגלל שאני נמוך זה גורם לי להרגיש טוב כשכולם קטנים". שירה סיפרה שהיא אוהבת למצוא את נקודת הריכוז כי "זה מוציא לי את כל המחשבות החוצה". ילד נוסף, בעל מבע ערני ושובב, הצהיר: "לפעמים כשמישהו מעצבן אותי, אני מדמיין שאני רוצה לעשות לו כל מיני דברים, ועם 'שפת הקשב' אני משתלט על עצמי ונרגע".
"היכולת הכי בסיסית שהילדים מקבלים מהתוכנית היא היכולת להירגע ולהתרכז", מאבחנת מיה שלם. ענת רואש, מחנכת בתל חי, מפרטת: "השנה היו לנו מיצ"בים בכיתות ה', ולפני שהבחינה החלה, הילדים ביקשו עשר דקות של 'שפת הקשב'. ביצענו תרגילי נשימות ומדיטציה, וזה לא רק הרגיע, אלא גם עזר להם להתרכז בבחינה". רואש נזכרת באופן שבו אחד הילדים, שחווה קשיים ומצוקות בבית, תיאר את ההשפעה המרגיעה של השיעור: "הוא אמר לי שלפני שהוא נכנס לשיעור הוא מרגיש שהלב הוא כמו ים סוער, עם דגל שחור, ובסוף השיעור, הוא מרגיש שהוא בדגל לבן, שהים רוגע, והגלים שקטים".
שלם מראה לי ציורים ומכתבים שקיבלה מהילדים שהנחתה. כולם מביעים באמצעותם הוקרת תודה חזקה, מודעות עצמית גבוהה ויכולת הבעה מרשימה. תום, תלמידת כיתה ו', כותבת: "בשנה שעברה הייתי סגורה אבל עכשיו אני חברותית, והרבה ילדים רוצים להתקרב אלי. הבנתי שאני יכולה לתרום דרך השקט שלי בגלל שאני חלק משלם". דן, תלמיד בכיתה ה', כותב: "הייתי מאוד ביישן ולא יכולתי לדבר בכיתה. עכשיו בזכות 'שפת הקשב' אני מרגיש בטוח לדבר".
ה"מבוגרים" המעורבים בתוכנית מעידים שהשינוי שמתחולל בעקבות השיעורים רחב, משום שאינו משפיע רק על כל ילד וילד, אלא גם על הכיתה כשלם. "התוכנית יוצרת שינוי באקלים הבית-ספרי, שמתבטא בתרבות הדיבור ודרכי ההתנהגות של התלמידים והסגל", מסבירה שלם, "וזה, בין היתר, מה שמסביר את הירידה הניכרת באלימות". המרווח שנוצר בין הגירוי לתגובה, ויכולת השליטה העצמית שמתפתחת כתוצאה ממנו, משפיעים לטובה על היחסים החברתיים בכיתה. בנוסף, ישנה חשיבות גדולה לכך שהשיעור מייצר מרחב בטוח. כפי שמסביר זאת ד"ר שיינמן: "כיתת 'שפת הקשב' היא מרחב לא שיפוטי ולא קוגניטיבי, שבו כולם שווים, גם המורה. מבחינת מערכת העצבים זו סביבה מאוד בטוחה, וכאשר זו חוויה קולקטיבית של הכיתה, בית הספר באמת הופך למקום בטוח יותר, האלימות יורדת, ולא כתוצאה מאיומים ומעונשים".
שרית סלומון, ששני בניה למדו בתל חי, והיא עצמה בוגרת בית הספר, מגלמת בדמותה את השינוי שעבר המוסד בזכות התוכנית. "לפני כ-13 שנה", היא נזכרת, "היה מקרה שילד הגיע לבית הספר עם מספריים לבית הספר ואיים על ילד אחר". אחרי הטמעת "שפת הקשב" בתל חי, בנה האמצעי שאובחן כסובל מהפרעת קשב לא נזקק לנטילת ריטלין בכל שנותיו בבית ספר יסודי. "יש ילדים רגישים ועדינים יותר, והרבה פעמים זה מתבטא בהיפראקטיביות", אומרת שימי לוי, "אבל יש להם צרכים אחרים, ובמקום לתת להם מענה, אנחנו משתיקים אותם, או כועסים עליהם. מוטב להנחות אותם להתמודד עם אי השקט, לשאול אותם איזו הרגשה יוצר האי-שקט. בשביל הילדים האלה 'שפת הקשב' היא לא פריבילגיה - זה אוויר לנשימה".
האצה מאפס למאה
כל מי שניסה לתרגל מדיטציה יודע שאין זה עניין פשוט. כיצד הצליחו מפתחי ומנחי "שפת הקשב" ללמד ילדים כבר בכיתה א', למדוט? האחראית העיקרית להצלחה זו היא שימי לוי, שעיצבה את התוכנית מתוך ניסיונה העשיר בטיפול בילדים. לפני שנתיים, ביקר בבית הספר ד"ר ריצ'רד דיווידסון, אחד מחוקרי המוח המובילים בעולם, שעסק רבות בחקר השפעות המדיטציה על המוח. בראיון טלפוני ל"הארץ" הוא סיפר בהתפעלות על רשמיו מהתוכנית הישראלית, אותה תיאר כמפותחת הרבה יותר מכל מה שראה בארצות הברית.
"בהשוואה לתוכניות אחרות, הושקעה בה מחשבה מעמיקה להתאמת התרגול לילדים", מסביר דיווידסון. "בארצות הברית התוכניות של הילדים הן גרסאות שונות של העבודה שעושים עם מבוגרים. מה שראינו בישראל היה שונה לגמרי. כשנכחתי בשיעור ראיתי שהם הצליחו ללכוד את תשומת הלב של כל ילד וילד בכיתה, ומדובר בכיתה א', שנכחו בה שישה זרים שבחנו אותם".
אולם נראה שמבחינות מסוימות, ילדים דווקא מוכשרים יותר לתרגול קשיבות בהשוואה למבוגרים. "הילדים חכמים ורגישים, הם מחוברים לרגשות שלהם, ונורא קל להם לעבוד עם דמיון מודרך", מעידה שלם. "תהליך זהה לוקח הרבה יותר זמן עם אדם מבוגר", מסכימה שימי לוי. "הילדים הם כחומר ביד היוצר, ההרגלים והדפוסים שלהם עדיין גמישים, ואפשר לשנות אותם".
סיבה נוספת להתחיל ללמד קשיבות מגיל צעיר, היא נוכח הנטייה הגורפת במערכת החינוך הישראלית להתמקד בהיבטים הקוגניטיביים והרציונליים של הילד, ולהזניח את הלמידה החווייתית ואת התחום הרגשי. "ילדים לומדים היום מתוך הסתכלות החוצה - הם שומעים את מה שהמורה אומר, קוראים את מה שכתוב בספר ומנסים לשנן", טוען ד"ר שיינמן, "במיומנויות גוף-נפש הילד לומד קודם כל לשים לב לעולם הפנימי: לתחושות, לרגשות, לדחפים ולמחשבות. ארבעת המרכיבים הללו מייצרים היום הרבה בעיות. ילדים סובלים מדחפי אכילה לא בריאה, דחפי אלימות לא מרוסנים, בעיות התנהגות וקשיי ריכוז. במקביל, משהו בלמידה מתקלקל. עולם הקשיבות מלמד אותנו שילדים מסוגלים להפנות תשומת לב פנימה, וגם ללמוד מזה - למידה מסוג אחר לגמרי".
והלמידה הזאת עובדת. לפי מחקרים שנעשו בעולם לאחרונה, תלמידים המתרגלים קשיבות מדווחים שהם שמחים יותר להגיע לבית הספר, שהם יותר שבעי רצון מהמורים ומבית הספר, ושהם מרגישים פחות לחוצים משיעורי הבית, מהמבחנים ומהציונים. הניסיון המצטבר בעבודה עם ילדים מעיד על שיפור ביכולות הריכוז, המודעות העצמית, הוויסות הרגשי, האינטליגנציה הרגשית ויכולות ההתמודדות עם קשיים ולחצים.
בהתאם לתיאוריות הבודהיסטיות שעומדות בבסיס תרגולי הקשיבות, דווקא ההתמקדות של כל מטופל בנפשו גורם לילד לפתח חמלה. מחקר של ריצ'רד דיווידסון מ-2007 מצא שאנשים שתירגלו מדיטציה יום-יום במשך מספר חודשים נעשו רגישים יותר לקולות אנושיים ובמיוחד לקולות מצוקה, וכן, שבזמן מדיטציה נוצרת פעילות מוחית מוגברת באזורים במוח הקשורים לתחושת אמפתיה. "הפניית הקשב פנימה נשמעת על פניו אגואיסטית", אומר ד"ר שיינמן, "אבל בתל חי התיאוריות הבודהיסטיות התאמתו: ככל שהילדים הפנו יותר קשיבות פנימה, כך התפתחה יותר אכפתיות, פתיחות וחמלה כלפי אחרים. זה בא כסוג של תופעת לוואי חיובית - לא אמרנו להם להתנהג יפה, הם למדו את זה לבד".
העניין המדעי בנושא הקשיבות גדל בשנים האחרונות במהירות. כמות הפרסומים על ההשפעות המוחיות והפסיכולוגיות של תרגול קשיבות גדלה פי 100 בעשור האחרון, וכמות המחקרים הממומנים על ידי ארגון הבריאות העולמי קפצה מ-0 ל-100. מה שהניע את הפרץ המחקרי הזה היה הצטברות הולכת וגדלה של עדויות שהגיעו גם מאוכלוסיות של מבוגרים בריאים שסובלים ממתח, וגם מאוכלוסיות של חולי סרטן, פיברומיאלגיה, פסוריאזיס, ואנשים הסובלים מכאב כרוני, הפרעות חרדה ודיכאון, ועוד - כולם הפיקו תועלת משמעותית מתרגולי הקשיבות. הממצאים המוחיים מראים שתרגול קשיבות משנה נפחים של חומר אפור (כמות הנוירונים), משפיע על החומר הלבן (חיבורים בין אזורים במוח), על רמות פעילות (עוצמת הנוירונים), ועל פעולת הרשתות המוחיות (כמה אזורים שונים במוח מצליחים לעבוד יחד בעבודת צוות). ד"ר ריצ'רד דיווידסון מספר על מחקרים שערך שהראו כבר אחרי שבועיים של תרגול קשיבות במשך שעתיים ביום, ראיות חזקות לשינויים פונקציונליים במוח. אחד ממחקריו הראה שכבר אחרי שמונה שבועות נוצרים שינויים במבנה המוח עצמו. "יש לנו סיבות טובות להאמין שאצל ילדים השינויים הללו חזקים וברורים יותר", אומר דיווידסון, "כי המוח הרבה יותר פלסטי בגילם".
לדבריה של ד"ר נאוה לויט בן-נון, השינוי החיובי ביחס המדעי לנושא אינו מפתיע. "למרות הסטיגמה, לא מדובר פה רק בעניין רוחני, או מטאפיזי, אלא בפיתוח מיומנות שקשורה בקשב ובמודעות, תחום שנחקר במדעי המוח כבר שנים. זה עניין של שנים בודדות עד שהסטיגמות יפלו וכל מי שדואג לגופו ולמוחו יכניס לסדר היום שלו, בנוסף לפעילות הספורטיבית, גם פעילות של אימון מנטלי מסוג הקשיבות".
הקשבה, לא רק בשדרה
מה שעזר לפרוץ את גבולות הסטיגמה בתל חי היה אישיותה המיוחדת של המנהלת, עינת ברגר. מפתחי ומנחי "שפת הקשב", ההורים והמורים, מעידים כולם שהגישה החיובית של ברגר ויכולתה לחשוב מחוץ לקופסה אחראים במידה רבה להצלחה של בית הספר ושל תוכנית הקשב בתוכה. "עינת מסוגלת להיכנס לשיעור 'שפת הקשב', ולהשתתף, כאחת התלמידים", אומרת מיה שלם. "ברגע שתלמיד ומורה יודעים שהמנהלת מאמינה בתוכנית, הם מקבלים הרבה ביטחון ומוטיבציה להשקיע בה. עצם זה שהיא מקדישה לשיעור חדר מיוחד - זה אומר הכל".
למרות שמערכת השעות של בית הספר סיפקה שעה שבועית בודדה של "שפת הקשב" לילד, המורים רכשו כלים בשיעורים ובסדנאות והכניסו אותם - כל מורה לפי סגנונו ורצונו - גם לשיעורים הרגילים. שיתוף המורים ב"שפת הקשב" היה עניין מתוכנן ומושכל. "כשהתוכנית יושמה לראשונה בבית הספר גולומב, שכנו של תל חי, אירגנו למורות סדנה של יומיים", מספר ד"ר שיינמן. "ידענו שנזדקק לשפה משותפת עם הצוות, אחרת התוכנית תהיה תלושה, או תעורר התנגדויות. קבענו גם שהמורות יהיו נוכחות בשיעורים עצמם. מצד אחד כתלמידות שחוות את השיעור ואת השפעותיו, ומצד שני, שיהיו עם עין אחת פקוחה כדי ללמוד מאיתנו את ההנחיה ולצפות בתגובות של הילדים".
הגישה הזאת זכתה לגיבוי מלא של המנהלת. "ידעתי תמיד שאת האנרגיות צריך להשקיע במורים", אומרת ברגר. "זה התחיל מסדנאות שקיימנו אצלי בבית. לא חייבנו אף אחד להשתתף, אבל השיח האינטלקטואלי שהתהווה בחדר המורים, משך בהדרגה את כל מי שלא הגיע לרצות לקחת בזה חלק. אחר כך התחילו שיעורי הקשב שהמורות השתתפו בהם, ושימי גם העבירה סדנאות לצוות. אני חושבת שההשקעה וההתפתחות האדירה של הצוות ממגנטת, והצמיחה של הילדים מגיעה בעקבותיה".
אחד הכלים שפותחו בתל חי הודות להפנמת "שפת הקשב" בידי המורים, הוא "מעגל ההקשבה": פעם בשבוע הכיתה מתכנסת עם המחנכת, וביחד הם בוחרים נושאים לשוחח עליהם. פעמים רבות השיחה נסובה על הפחדים והחרדות של הילדים, לעתים הם מדברים על חלומות, או משתפים בחוויות ובמחשבות. למעגל ההקשבה יש כמה חוקים. הראשון הוא שאסור לחשוף דברים שנאמרים במסגרת המעגל, והשני - אין לשפוט אחד את השני, או להעביר ביקורת. לדבריה של ענת רואש, "זה יצר קבוצת תמיכה של ממש, והתפתחה קירבה גדולה בין הילדים עצמם וביניהם לביני". היא מביאה כדוגמה מקרה שבו אחד הילדים סיפר שמציקים לו בכיתה ויורדים לחייו. "אחרי שהוא חשף את זה במעגל, ההצקות פסקו, ובמפגש הבא הוא שיתף את הכיתה בכך שהוא מרגיש טוב בבית הספר", היא אומרת.
"כמורה, אני מרגישה שאני הרבה יותר נינוחה וקשובה לילדים", מוסיפה רואש. "בבקרים אני מתחילה עם רבע שעה של דמיון מודרך ואחר כך הילדים כותבים במחברת שאנחנו מכנים 'המסע אל הלב', זה מאפשר להם לבטא את עצמם ולהתנקות לפני שהם מתחילים את היום". ברגר מוסיפה שהכתיבה הרגשית, שאין עליה ביקורת, העלתה באופן משמעותי את רמת הכתיבה של הילדים, בייחוד אצל ילדים עם בעיות למידה.
אפקט רוזטו
צעד חשוב נוסף בהשלמת תהליך העבודה עם "שפת הקשב" היה הקמתו לפני ארבע שנים של המרכז להורים בתל חי, שבמסגרתו נערכות בכל שנה סדנאות מגוונות להורי התלמידים. לאורנה אביטן, מנהלת שיווק של רשת מלונות ויו"ר ועד ההורים בתל חי, ילד בוגר בית הספר, וילדה שעולה לכיתה ו'. היא משתתפת בסדנאות בית הספר להורים מאז הקמתו של המרכז. "בזכות 'שפת הקשב' והסדנאות האחרות, כולנו חונכנו מחדש", היא אומרת, "לא רק הילדים. כל בני המשפחה. אני הרבה יותר קשובה לעצמי ולסביבה, אני מקשיבה לילדים, רגישה לשפת הגוף שלהם, מכירה אותם טוב יותר. אני אמא טובה יותר וחברת קהילה טובה יותר". שרית סלומון השתתפה בסדנאות רבות, ביניהן סדנה לסמכות הורית, פסיכולוגיה של הילד, פענוח ציורי ילדים, וכמובן "שפת הקשב". "בסדנה להורים, שימי הצליחה לקלף מאיתנו את כל הדברים הקשים שהיו עלינו, ולהוציא את הרוך מכל אחת", מספרת סלומון, ומוסיפה שהכלים של "שפת הקשב" סייעו לה בתקופה של משברים אישיים ובעיות בריאות קשות. "עברתי ארבעה ניתוחים יום אחרי יום ולא פחדתי", היא אומרת. "השתמשתי בכלים של 'שפת הקשב' כדי להתמודד עם הכאב והפחד, וזה פשוט הציל אותי".
בתקופה שבה הדגש בבתי הספר מושם באופן כמעט בלעדי על הישגים לימודיים, המהלך של ברגר בלתי טריוויאלי פי כמה. בנוסף לשיעורי 'שפת הקשב', היא בחרה לחזק את לימודי האמנויות בבית הספר, תחומים שרק הולכים ונעלמים מרוב המוסדות החינוכיים הציבוריים. לילדים בתל חי מוצעים שיעורי מחול, ריקודים סלוניים, ציור, קולנוע, נגינה ועוד. "הרעיון הוא שהילדים ימצאו את מה שהם טובים בו, ולא יחוו רק קושי", מסבירה ברגר את ההיגיון שהנחה את פעולותיה. "כך, כל אחד יחווה הצלחה ויתחבר לכוחות שלו, ואחר כך יהיה להם קל יותר להתמודד במקומות המדידים, במתמטיקה ובאנגלית".
כפי שצפתה ברגר, ההשקעה באמנויות וברוח רק תרמה להישגים במקצועות הליבה. לדבריה, בעשר השנים האחרונות עלה ממוצע ציוני המיצ"ב בתל חי מ-6.5 ל-8.5. בנוסף, בתל חי מעודדים את הילדים להתנדב בקהילה: תל חי "אימץ" את בית החייל ואת המחלקה הסיעודית בבית גיל הזהב. "אני רואה את בית הספר כגוף בעל כוח חברתי", היא אומרת, "שמסוגל ליצור שיח בקהילה ולהיות מרכז שדרכו הקהילה מתפתחת ולומדת. אפשר לצאת מהמבט המצומצם, שכל אחד עושה לביתו, ולהסתכל על החברה כולה".
הסיפור של בית ספר תל חי מזכיר לפרופ' שיינמן את "אפקט רוזטו". בשנות ה-60 הבחין רופא העיירה רוזטו בפנסילבניה שבאופן מוזר אף אחד מתושביה לא סובל ממחלות לב. למרות שהתושבים השתייכו למעמד סוציו-אקונומי נמוך, אכלו שומן בוקר, צהריים וערב, עישנו ועבדו בבתי חרושת מלאי זיהום אוויר, הם לא חלו. חוקרים ניסו לפענח את החידה, ובסופו של דבר גילו שיש ברוזטו תחושה עזה של שייכות, ותחושה זו היא אחד הגורמים שמשפיעים לחיוב על מחלות לב. עם הזמן והשינויים שעברו על העיירה, המסורת התפוגגה, ואיתה תחושת השייכות. היום רוזטו חזרה לגרף הרגיל והעגום של מחלות לב בארצות הברית. "במחקר שפורסם ב'JAMA' (כתב עת של ארגון הרפואה האמריקאי) ב-97', נמצא שהגורם מספר אחת המונע ממתבגרים לאמץ התנהגויות סיכון, הוא תחושת שייכות", אומר שיינמן. "ההורים היום עסוקים, רבים מתגרשים, וגם לבית הספר קשה להקנות שייכות. אבל התוכנית שלנו נותנת את זה. בתל חי יצרנו רוזטו כזה".*
noalimone@gmail.com
***הדרך הישראלית
מדוע מערכת החינוך לא ממהרת לאמץ את "שפת הקשב"?
ההצלחה של בית ספר תל חי ותרומתה של "שפת הקשב" לשינוי החיובי שהתפתח בו, מעוררות את השאלה מדוע התוכנית לא נפוצה יותר במערכת החינוך. בשנים 2002-2009 היא דווקא התפשטה לבתי ספר נוספים, והפכה מפרויקט של שנה לפרויקט שנמשך בין שנתיים לשש שנים. התוכנית זכתה למימון ולתמיכה של עיריית תל אביב ושל מחלקת החינוך והבריאות במשרד החינוך. היא יושמה על עשרות גננות שלמדו להנחות ילדים בני 3-5 לתרגל את השיטה, על פסיכולוגים של ילדים, על מורים בבתי ספר יסודיים ותיכוניים ועל הורים.
אך מכל השפע הזה נותר היום רק בית ספר תל חי. הדבר נובע משילוב של כמה גורמים, חלקם נוגעים לניהול הפנימי של התוכנית, ואחרים לאי התאמה בין אופי התוכנית, שדורשת מחויבות ארוכת טווח, אמון והתמדה, לבין הנהלת בית הספר, שלרוב מתייחסת אליה כאל עוד תוכנית העשרה. בין הגורמים המפריעים בתוך בית הספר מונה מיה שלם צפיפות יתר, קיומם של צלצולים, ומורים שמתנגדים לתוכנית וחווים אותה כבזבוז זמן.
בנוסף, ישנם קשיים העומדים בפני כל תוכנית חינוכית ששואפת להשתלב במערכת החינוך בארץ. גורם בכיר לשעבר בשירות הפסיכולוגי של משרד החינוך, שמכיר היטב את "שפת הקשב" ותמך בשילובה במערכת, הסביר שגם כשמדובר בתוכניות שנכתבו בתוך משרד החינוך, תהליך הכנסתן למערכת סבוך ומסורבל. ועדות צריכות לאשר את התוכנית, וישנן מגבלות של זמן כיתה, תלמיד, מורה ותקציב. "נשאר מעט מאוד זמן למשחק עם המקצועות שאינם ליבה, כך שיש ויכוח רציני מה ייכנס בזמן הזה", טען הגורם. "מערכת החינוך נמצאת היום בחיפוש", מסביר ד"ר שיינמן, שצבר ניסיון רב בעבודה עם משרד החינוך. "היא עוברת שינויים ומשיכות מכל מיני כיוונים. יש הרבה נושאים חשובים על סדר היום, ובינתיים שרים מתחלפים, עקרונות משתנים, ואיתם סדרי העדיפויות וחלוקת התקציבים".
נראה שהדרך היחידה להכניס היום את "שפת הקשב" למערכת החינוך היא מלמטה; בעיקר דרך מנהלים שמאמינים בתוכנית ומוכנים להשקיע בה. אפשרות נוספת היא להקנות את השיטה למורים, ולקוות שדרכם היא תחלחל גם אל הילדים. מתוך ההיגיון הזה, חברה לוי לד"ר לויט-בן נון, ומאז 2009 הן מעבירות את סדנאות "שפת הקשב" לסטודנטיות להוראה במכללת לוינסקי, דרך מרכז "מודע", המרכז הישראלי למודות (מיינדפולנס), מדע וחברה במרכז הבינתחומי הרצליה. "העתיד, בעיני, נמצא שם", אומרת לוי. "אנחנו מנסים להקנות את הכלים למורות בתחילת הדרך, בתקווה שבנוסף לתמיכה בהן, הכלים יגיעו גם אל הילדים".
אם עד לפני עשור היה בית הספר תל חי שבדרום תל אביב מוסד נחשל ורווי אלימות, הרי שבשנה שעברה השיג במבחני המיצ"ב ציון גבוה בהרבה מהממוצע הארצי, והאלימות בין כתליו כמעט נעלמה. מהו, אם כך, הגורם לשינוי? שיעור שבועי בן שעה המתבסס על עקרונות המדיטציה, יוגה ודמיון מודרך. ועכשיו, דממה
שמונה בבוקר. ילדי כיתה ד' מתקדמים לעבר בית הספר, כשקורי השינה עדיין על עפעפיהם. מן הרמקולים בוקעת מוזיקה נעימה, והילדים צועדים בשלווה אל הכיתה, בה יקדישו את תחילת היום לתרגולי נשימות ומדיטציה. לאחר מכן, יכתבו ויציירו במחברת מיוחדת את כל העולה על רוחם - החלומות מליל אמש, חוויות הבוקר והרהורי הלב. בין השיעורים, לא יישמע הצלצול שמרעיד את הכתלים, זה שלאחריו הילדים רועמים אל מחוץ לכיתות בחריקת כיסאות ובטריקת דלתות. במקומו יש פעמון אחד, כמו של פעם, שהילדים יכולים לבחור אם לצלצל בו, או לא.
בין שיעורי החשבון והאנגלית יש להם היום, כמו בכל שבוע, גם שיעור "שפת הקשב". המדריכה מקבלת אותם בכניסה לכיתת המדיטציה, והם מסירים נעליים, מסתדרים בטור, ונכנסים אחד-אחד. כל תלמיד, בתורו, זוכה לתשומת לב, מגע וברכת בוקר טוב מהמדריכה. על הרצפה מסודרים מזרנים. הילדים בוחרים מהם, וגם המחנכת נשכבת לצדם על מזרן משלה, עוצמת עיניים. השיעור מתחיל בהקשת גונג ותרגילי נשימה. בהמשך, באמצעות שימוש בכלים המבוססים על דמיון מודרך, יוגה ומדיטציה, יתרגלו כיצד לשמור על קשב בכל רגע ורגע, ולהתבונן באופן לא שיפוטי בתהליכי הגוף. באורח פלא, אין כמעט אלימות, האווירה בין המורים והתלמידים נעימה וההישגים הלימודיים גבוהים.
זה איננו תיאור בדיוני, וגם לא רשמים מביקור בבית ספר בודהיסטי בטיבט. זהו בוקר אופייני בבית הספר היסודי הקהילתי תל חי בדרום תל אביב.
לא תמיד זה היה כך. תלמידי תל חי, כמו רבים מתושבי דרום תל אביב, באים ממשפחות מרקע סוציו-אקונומי בינוני-נמוך, חלקן אף עם בעיות קשות. כשעינת ברגר, המנהלת, הגיעה לבית הספר לפני 14 שנים, היו הכיתות מלאות עד אפס מקום, המסדרונות היו רוויים באלימות ובכעס והציונים היו ירודים ביחס לממוצע הארצי. ברגר היתה אז מנהלת צעירה בתחילת דרכה, אשה רגישה, שחושיה לא קהו עדיין משחיקת המערכת. היא חוותה מצוקה כה גדולה בשנותיה הראשונות במוסד, עד ששקלה לעזוב את המקצוע. בשלב מסוים החליטה על יציאה לשנת שבתון.
בזמן החופשה התנסתה בתוכניות מגוונות של העצמה אישית ופיתוח מודעות, ובין היתר נחשפה לשיטות גוף-נפש שונות. כשחזרה לבית הספר, היה ברור לה שהתובנות שרכשה צריכות לקבל ביטוי בין כתליו. "חיפשתי משהו להעצמת הנפש של הילדים", היא אומרת. במקום להיטפל מיד לניסיון לשפר את הציונים, או להטיל עונשים כדי לרסן את בעיות המשמעת, נקטה ברגר גישה אחרת. "הבנתי שצריך לשים את ההישגים בצד, זה היה ברור לי שזה יבוא, הרי ברגע שאנחנו שקטים ורגועים, והילדים שקטים ורגועים והם חווים הצלחות ורגשות חיוביים, ההישגים מגיעים באופן טבעי".
לדברי ברגר, השינוי המשמעותי ביותר הוא הירידה באלימות. "אנחנו רואים את ההבדלים בין כיתות א'-ב', שעדיין לא הפנימו את השיעור, לכיתות הגבוהות יותר, אצלם אין אלימות בכלל", אומרת ברגר. "גם ברמת ההישגים השיפור היה קיצוני", היא מוסיפה. "במיצ"ב (מדדי יעילות וצמיחה בית-ספרית) של השנה האחרונה אנחנו הרבה מעל הממוצע הארצי".
פועלים על אוטומט
בשנים האחרונות גוברת המודעות במערכת החינוך לבעיית האלימות, ובמסגרת החיפוש אחר פתרונות, מוקמות ועדות ומנוסחות רפורמות חדשות לבקרים: ב-99' פורסמו המלצות ועדת וילנאי לרפורמה בחינוך, ב-2004 היה זה דו"ח דוברת, ב-2008 "אופק חדש", ובימים אלו מקודמת רפורמת "עוז לתמורה". אלא שבצד המאמצים נשמעת ביקורת מתמשכת. במסמך שהוגש ב-2006 לוועדת החינוך, התרבות והספורט לקראת דיון על האלימות במערכת החינוך, צוטט ד"ר יוסי הראל, ראש תוכנית המחקר הבינלאומי על רווחתם ובריאותם של בני נוער וחבר בסגל הבכיר של בית הספר לחינוך באוניברסיטת בר אילן, שטען ביחס להחלטות שפירסם משרד החינוך ב-2005 כי "הטיפול (בבעיות) אינו טיפול שורש, אלא טיפול בסימפטומים", וכי "הליבה חייבת להיות בהעצמת החיובי, הבית, בית הספר והקהילה כגורמים משפיעים על חיי הילדים". במאמר שפורסם ב-2006 ב"פסיכולוגיה עברית", כתב עת מקצועי לקהילת הפסיכולוגים, טענו פרופ' רמי בנבנישתי, מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן, ד"ר מונא חורי-כסאברי, מבית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית באוניברסיטה העברית, וד"ר רון אבי אסטור, מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת דרום קליפורניה (USC), כי הנכונות הגוברת לטיפול בבעיית האלימות במערכת החינוך עדיין מוגבלת, וש"ההעדפה הקיימת היא להשקיע יותר בתחום של המשטרה והאכיפה מאשר בתמיכה בהתמודדות מניעתית-חינוכית".
"שפת הקשב" היא דוגמה טובה לתוכנית מונעת ארוכת טווח, חיובית ויצירתית. היא פותחה ב-2002 על ידי שימי לוי וד"ר נמרוד שיינמן, שפעלו אז במסגרת המרכז ללימודי גוף-נפש, ומיושמת בבית ספר תל חי, על תלמידי כיתות א'-ו', זו השנה העשירית. התוכנית מתבססת על עקרונות מדיטציית הקשיבות (mindfulness) ועושה שימוש בטכניקות שעובדו מתוך מסורות מזרח אסייתיות, בעיקר בודהיסטיות, כדי לפתח את יכולות הפניית הקשב, המודעות הרגשית, וכפועל יוצא מכך, להעצים את השליטה העצמית, הביטחון העצמי והוויסות הרגשי. התוכנית היא אחת הראשונות מסוגן בעולם המערבי שמוטמעת במערכת החינוך הציבורי.
באופן כללי, ניתן לומר שמדיטציה היא תצפית נטולת פניות של אדם בתודעתו שלו; "מדיטציית קשיבות" מתאפיינת בהפניית תשומת לב לתהליכי גוף-נפש, המאפשרת להתבונן בהם ולחוות אותם באופן מודע, ברגע ההווה, ללא שיפוט או פרשנות. "המטרה של 'קשיבות' היא ליצור מרווח בין הגירוי לתגובה", מסבירה מיה שלם, מדריכת "שפת הקשב". ד"ר נאוה לויט בן נון, מהיחידה למחקר יישומי במדעי המוח בבית הספר לפסיכולוגיה, המרכז הבינתחומי הרצליה, מוסיפה: "במצב בסיסי, יכולות הקשב שלנו נתונות לתנודתיות רבה - אנחנו פועלים על אוטומט ושמים לב לרגש ולתחושה רק בדיעבד. בתרגול קשיבות אנו מפתחים מיומנויות קשב ומודעות חזקות ויציבות יותר לכל מה שקורה לנו, ובאופן טבעי, זה גורם לנו להיות ערניים, ממוקדים ויעילים יותר ולחוות יותר שליטה. כתוצאה מכך מתעצמת תחושת החיות, החיוניות והרוגע, והלחצים והנטייה לאימפולסיביות פוחתים".
הטכניקות הללו שולבו ב"שפת הקשב", תוך התאמתן למסגרת בית-ספרית. כשהילדים שוכבים בהרפיה, או בלשונה של שלם כש"הגוף הוא כמו פסטה מוכנה", שלם מנחה אותם לספור נשימות, לשים לב לתחושות ולמיקום הגוף במרחב. "הגרון הוא כמו מעלית שיורדת מטה אל הלב", אומרת להם שלם, ושואלת: "מה קורה שם עכשיו? מה קורה בגרון? ומה בכתפיים?" הילדים מתבקשים לחוש איזה מקום בגוף דורש מגע, ולהניח את כפות הידיים החמות על אותו אזור. לאחר מכן, הם מניחים את כפות הידיים על העיניים, כדי "לתת מנוחה לעיניים, ולהרגיש ביטחון בכיתה". בהמשך, הם מניחים את הידיים על האוזניים, "מקשיבים לים", ומעבירים אותן אל הלב. המדריכה מנחה אותם לבדוק איך הם מרגישים. "איזה פרצוף יש על הלב שלכם?" היא שואלת.
הילדים מתמתחים על המזרנים, ואז "מתכווצים כמו שבלולים", ובהמשך, צעד-צעד, כשכל שלב מלווה בהקשת גונג ובהנחיות מדויקות, הם עוברים לישיבת מדיטציה. ביד אחת הם מדמיינים פרח, בשנייה עוגה עם נרות. הם שואפים את ריח הפרח, ומכבים את הנרות, וכך נושמים נשימות מלאות ומודעות. במהלך השיעור יעברו גם לעמידה, ויבצעו תרגילים תנועתיים-מודעים, תוך שימוש בדימויים ויזואליים. כל שיעור מסתיים בדימויים מונחים בלוויית מוזיקה, והילדים מונחים לנהל "יומן קשיבות", ולהביע את עצמם בסוף השיעור בציורים או במילים.
"דרך תרגילי הנשימה והדמיון המודרך מפתחים הילדים יכולות של תשומת לב וערות", מסביר ד"ר שיינמן את התהליך. "הם לומדים לעבוד עם מה שמעיק עליהם, להכיל את הרגשות, לעצור לפני שמגיבים, וגם להמיר את התחושה הלא נעימה במשהו נעים. בשלב הראשון, הילד שם לב שהוא מרגיש טעון, ולומד להבחין איפה הוא מרגיש טעון, ולמה ההרגשה דומה. בשלב הבא נבקש ממנו להעניק דימוי למטען הזה, כך שהמטען מקבל חזות חדשה, לרוב יצירתית ומסקרנת יותר. ואז אנחנו מנחים אותו לנסות לשחרר חלק מהמטען, וזאת כבר טרנספורמציה. הילדים מדווחים שהם נכנסים לשיעור טעונים, ויוצאים נינוחים ורגועים".
הילדים מוקירים תודה
בתום השיעורים של כיתות ד' ו-ה' שבהם נכחתי, הסתדרו הילדים במעגל ותיארו את חוויותיהם מ"שפת הקשב". הופתעתי מהמורכבות ודקות ההבחנה של תיאוריהם. מוטי, ילד צנום ונמוך קומה, אמר שהוא הכי אוהב את תנוחת העכבר, שבה הגוף מכודר לתנוחה עוברית, "בגלל שאני נמוך זה גורם לי להרגיש טוב כשכולם קטנים". שירה סיפרה שהיא אוהבת למצוא את נקודת הריכוז כי "זה מוציא לי את כל המחשבות החוצה". ילד נוסף, בעל מבע ערני ושובב, הצהיר: "לפעמים כשמישהו מעצבן אותי, אני מדמיין שאני רוצה לעשות לו כל מיני דברים, ועם 'שפת הקשב' אני משתלט על עצמי ונרגע".
"היכולת הכי בסיסית שהילדים מקבלים מהתוכנית היא היכולת להירגע ולהתרכז", מאבחנת מיה שלם. ענת רואש, מחנכת בתל חי, מפרטת: "השנה היו לנו מיצ"בים בכיתות ה', ולפני שהבחינה החלה, הילדים ביקשו עשר דקות של 'שפת הקשב'. ביצענו תרגילי נשימות ומדיטציה, וזה לא רק הרגיע, אלא גם עזר להם להתרכז בבחינה". רואש נזכרת באופן שבו אחד הילדים, שחווה קשיים ומצוקות בבית, תיאר את ההשפעה המרגיעה של השיעור: "הוא אמר לי שלפני שהוא נכנס לשיעור הוא מרגיש שהלב הוא כמו ים סוער, עם דגל שחור, ובסוף השיעור, הוא מרגיש שהוא בדגל לבן, שהים רוגע, והגלים שקטים".
שלם מראה לי ציורים ומכתבים שקיבלה מהילדים שהנחתה. כולם מביעים באמצעותם הוקרת תודה חזקה, מודעות עצמית גבוהה ויכולת הבעה מרשימה. תום, תלמידת כיתה ו', כותבת: "בשנה שעברה הייתי סגורה אבל עכשיו אני חברותית, והרבה ילדים רוצים להתקרב אלי. הבנתי שאני יכולה לתרום דרך השקט שלי בגלל שאני חלק משלם". דן, תלמיד בכיתה ה', כותב: "הייתי מאוד ביישן ולא יכולתי לדבר בכיתה. עכשיו בזכות 'שפת הקשב' אני מרגיש בטוח לדבר".
ה"מבוגרים" המעורבים בתוכנית מעידים שהשינוי שמתחולל בעקבות השיעורים רחב, משום שאינו משפיע רק על כל ילד וילד, אלא גם על הכיתה כשלם. "התוכנית יוצרת שינוי באקלים הבית-ספרי, שמתבטא בתרבות הדיבור ודרכי ההתנהגות של התלמידים והסגל", מסבירה שלם, "וזה, בין היתר, מה שמסביר את הירידה הניכרת באלימות". המרווח שנוצר בין הגירוי לתגובה, ויכולת השליטה העצמית שמתפתחת כתוצאה ממנו, משפיעים לטובה על היחסים החברתיים בכיתה. בנוסף, ישנה חשיבות גדולה לכך שהשיעור מייצר מרחב בטוח. כפי שמסביר זאת ד"ר שיינמן: "כיתת 'שפת הקשב' היא מרחב לא שיפוטי ולא קוגניטיבי, שבו כולם שווים, גם המורה. מבחינת מערכת העצבים זו סביבה מאוד בטוחה, וכאשר זו חוויה קולקטיבית של הכיתה, בית הספר באמת הופך למקום בטוח יותר, האלימות יורדת, ולא כתוצאה מאיומים ומעונשים".
שרית סלומון, ששני בניה למדו בתל חי, והיא עצמה בוגרת בית הספר, מגלמת בדמותה את השינוי שעבר המוסד בזכות התוכנית. "לפני כ-13 שנה", היא נזכרת, "היה מקרה שילד הגיע לבית הספר עם מספריים לבית הספר ואיים על ילד אחר". אחרי הטמעת "שפת הקשב" בתל חי, בנה האמצעי שאובחן כסובל מהפרעת קשב לא נזקק לנטילת ריטלין בכל שנותיו בבית ספר יסודי. "יש ילדים רגישים ועדינים יותר, והרבה פעמים זה מתבטא בהיפראקטיביות", אומרת שימי לוי, "אבל יש להם צרכים אחרים, ובמקום לתת להם מענה, אנחנו משתיקים אותם, או כועסים עליהם. מוטב להנחות אותם להתמודד עם אי השקט, לשאול אותם איזו הרגשה יוצר האי-שקט. בשביל הילדים האלה 'שפת הקשב' היא לא פריבילגיה - זה אוויר לנשימה".
האצה מאפס למאה
כל מי שניסה לתרגל מדיטציה יודע שאין זה עניין פשוט. כיצד הצליחו מפתחי ומנחי "שפת הקשב" ללמד ילדים כבר בכיתה א', למדוט? האחראית העיקרית להצלחה זו היא שימי לוי, שעיצבה את התוכנית מתוך ניסיונה העשיר בטיפול בילדים. לפני שנתיים, ביקר בבית הספר ד"ר ריצ'רד דיווידסון, אחד מחוקרי המוח המובילים בעולם, שעסק רבות בחקר השפעות המדיטציה על המוח. בראיון טלפוני ל"הארץ" הוא סיפר בהתפעלות על רשמיו מהתוכנית הישראלית, אותה תיאר כמפותחת הרבה יותר מכל מה שראה בארצות הברית.
"בהשוואה לתוכניות אחרות, הושקעה בה מחשבה מעמיקה להתאמת התרגול לילדים", מסביר דיווידסון. "בארצות הברית התוכניות של הילדים הן גרסאות שונות של העבודה שעושים עם מבוגרים. מה שראינו בישראל היה שונה לגמרי. כשנכחתי בשיעור ראיתי שהם הצליחו ללכוד את תשומת הלב של כל ילד וילד בכיתה, ומדובר בכיתה א', שנכחו בה שישה זרים שבחנו אותם".
אולם נראה שמבחינות מסוימות, ילדים דווקא מוכשרים יותר לתרגול קשיבות בהשוואה למבוגרים. "הילדים חכמים ורגישים, הם מחוברים לרגשות שלהם, ונורא קל להם לעבוד עם דמיון מודרך", מעידה שלם. "תהליך זהה לוקח הרבה יותר זמן עם אדם מבוגר", מסכימה שימי לוי. "הילדים הם כחומר ביד היוצר, ההרגלים והדפוסים שלהם עדיין גמישים, ואפשר לשנות אותם".
סיבה נוספת להתחיל ללמד קשיבות מגיל צעיר, היא נוכח הנטייה הגורפת במערכת החינוך הישראלית להתמקד בהיבטים הקוגניטיביים והרציונליים של הילד, ולהזניח את הלמידה החווייתית ואת התחום הרגשי. "ילדים לומדים היום מתוך הסתכלות החוצה - הם שומעים את מה שהמורה אומר, קוראים את מה שכתוב בספר ומנסים לשנן", טוען ד"ר שיינמן, "במיומנויות גוף-נפש הילד לומד קודם כל לשים לב לעולם הפנימי: לתחושות, לרגשות, לדחפים ולמחשבות. ארבעת המרכיבים הללו מייצרים היום הרבה בעיות. ילדים סובלים מדחפי אכילה לא בריאה, דחפי אלימות לא מרוסנים, בעיות התנהגות וקשיי ריכוז. במקביל, משהו בלמידה מתקלקל. עולם הקשיבות מלמד אותנו שילדים מסוגלים להפנות תשומת לב פנימה, וגם ללמוד מזה - למידה מסוג אחר לגמרי".
והלמידה הזאת עובדת. לפי מחקרים שנעשו בעולם לאחרונה, תלמידים המתרגלים קשיבות מדווחים שהם שמחים יותר להגיע לבית הספר, שהם יותר שבעי רצון מהמורים ומבית הספר, ושהם מרגישים פחות לחוצים משיעורי הבית, מהמבחנים ומהציונים. הניסיון המצטבר בעבודה עם ילדים מעיד על שיפור ביכולות הריכוז, המודעות העצמית, הוויסות הרגשי, האינטליגנציה הרגשית ויכולות ההתמודדות עם קשיים ולחצים.
בהתאם לתיאוריות הבודהיסטיות שעומדות בבסיס תרגולי הקשיבות, דווקא ההתמקדות של כל מטופל בנפשו גורם לילד לפתח חמלה. מחקר של ריצ'רד דיווידסון מ-2007 מצא שאנשים שתירגלו מדיטציה יום-יום במשך מספר חודשים נעשו רגישים יותר לקולות אנושיים ובמיוחד לקולות מצוקה, וכן, שבזמן מדיטציה נוצרת פעילות מוחית מוגברת באזורים במוח הקשורים לתחושת אמפתיה. "הפניית הקשב פנימה נשמעת על פניו אגואיסטית", אומר ד"ר שיינמן, "אבל בתל חי התיאוריות הבודהיסטיות התאמתו: ככל שהילדים הפנו יותר קשיבות פנימה, כך התפתחה יותר אכפתיות, פתיחות וחמלה כלפי אחרים. זה בא כסוג של תופעת לוואי חיובית - לא אמרנו להם להתנהג יפה, הם למדו את זה לבד".
העניין המדעי בנושא הקשיבות גדל בשנים האחרונות במהירות. כמות הפרסומים על ההשפעות המוחיות והפסיכולוגיות של תרגול קשיבות גדלה פי 100 בעשור האחרון, וכמות המחקרים הממומנים על ידי ארגון הבריאות העולמי קפצה מ-0 ל-100. מה שהניע את הפרץ המחקרי הזה היה הצטברות הולכת וגדלה של עדויות שהגיעו גם מאוכלוסיות של מבוגרים בריאים שסובלים ממתח, וגם מאוכלוסיות של חולי סרטן, פיברומיאלגיה, פסוריאזיס, ואנשים הסובלים מכאב כרוני, הפרעות חרדה ודיכאון, ועוד - כולם הפיקו תועלת משמעותית מתרגולי הקשיבות. הממצאים המוחיים מראים שתרגול קשיבות משנה נפחים של חומר אפור (כמות הנוירונים), משפיע על החומר הלבן (חיבורים בין אזורים במוח), על רמות פעילות (עוצמת הנוירונים), ועל פעולת הרשתות המוחיות (כמה אזורים שונים במוח מצליחים לעבוד יחד בעבודת צוות). ד"ר ריצ'רד דיווידסון מספר על מחקרים שערך שהראו כבר אחרי שבועיים של תרגול קשיבות במשך שעתיים ביום, ראיות חזקות לשינויים פונקציונליים במוח. אחד ממחקריו הראה שכבר אחרי שמונה שבועות נוצרים שינויים במבנה המוח עצמו. "יש לנו סיבות טובות להאמין שאצל ילדים השינויים הללו חזקים וברורים יותר", אומר דיווידסון, "כי המוח הרבה יותר פלסטי בגילם".
לדבריה של ד"ר נאוה לויט בן-נון, השינוי החיובי ביחס המדעי לנושא אינו מפתיע. "למרות הסטיגמה, לא מדובר פה רק בעניין רוחני, או מטאפיזי, אלא בפיתוח מיומנות שקשורה בקשב ובמודעות, תחום שנחקר במדעי המוח כבר שנים. זה עניין של שנים בודדות עד שהסטיגמות יפלו וכל מי שדואג לגופו ולמוחו יכניס לסדר היום שלו, בנוסף לפעילות הספורטיבית, גם פעילות של אימון מנטלי מסוג הקשיבות".
הקשבה, לא רק בשדרה
מה שעזר לפרוץ את גבולות הסטיגמה בתל חי היה אישיותה המיוחדת של המנהלת, עינת ברגר. מפתחי ומנחי "שפת הקשב", ההורים והמורים, מעידים כולם שהגישה החיובית של ברגר ויכולתה לחשוב מחוץ לקופסה אחראים במידה רבה להצלחה של בית הספר ושל תוכנית הקשב בתוכה. "עינת מסוגלת להיכנס לשיעור 'שפת הקשב', ולהשתתף, כאחת התלמידים", אומרת מיה שלם. "ברגע שתלמיד ומורה יודעים שהמנהלת מאמינה בתוכנית, הם מקבלים הרבה ביטחון ומוטיבציה להשקיע בה. עצם זה שהיא מקדישה לשיעור חדר מיוחד - זה אומר הכל".
למרות שמערכת השעות של בית הספר סיפקה שעה שבועית בודדה של "שפת הקשב" לילד, המורים רכשו כלים בשיעורים ובסדנאות והכניסו אותם - כל מורה לפי סגנונו ורצונו - גם לשיעורים הרגילים. שיתוף המורים ב"שפת הקשב" היה עניין מתוכנן ומושכל. "כשהתוכנית יושמה לראשונה בבית הספר גולומב, שכנו של תל חי, אירגנו למורות סדנה של יומיים", מספר ד"ר שיינמן. "ידענו שנזדקק לשפה משותפת עם הצוות, אחרת התוכנית תהיה תלושה, או תעורר התנגדויות. קבענו גם שהמורות יהיו נוכחות בשיעורים עצמם. מצד אחד כתלמידות שחוות את השיעור ואת השפעותיו, ומצד שני, שיהיו עם עין אחת פקוחה כדי ללמוד מאיתנו את ההנחיה ולצפות בתגובות של הילדים".
הגישה הזאת זכתה לגיבוי מלא של המנהלת. "ידעתי תמיד שאת האנרגיות צריך להשקיע במורים", אומרת ברגר. "זה התחיל מסדנאות שקיימנו אצלי בבית. לא חייבנו אף אחד להשתתף, אבל השיח האינטלקטואלי שהתהווה בחדר המורים, משך בהדרגה את כל מי שלא הגיע לרצות לקחת בזה חלק. אחר כך התחילו שיעורי הקשב שהמורות השתתפו בהם, ושימי גם העבירה סדנאות לצוות. אני חושבת שההשקעה וההתפתחות האדירה של הצוות ממגנטת, והצמיחה של הילדים מגיעה בעקבותיה".
אחד הכלים שפותחו בתל חי הודות להפנמת "שפת הקשב" בידי המורים, הוא "מעגל ההקשבה": פעם בשבוע הכיתה מתכנסת עם המחנכת, וביחד הם בוחרים נושאים לשוחח עליהם. פעמים רבות השיחה נסובה על הפחדים והחרדות של הילדים, לעתים הם מדברים על חלומות, או משתפים בחוויות ובמחשבות. למעגל ההקשבה יש כמה חוקים. הראשון הוא שאסור לחשוף דברים שנאמרים במסגרת המעגל, והשני - אין לשפוט אחד את השני, או להעביר ביקורת. לדבריה של ענת רואש, "זה יצר קבוצת תמיכה של ממש, והתפתחה קירבה גדולה בין הילדים עצמם וביניהם לביני". היא מביאה כדוגמה מקרה שבו אחד הילדים סיפר שמציקים לו בכיתה ויורדים לחייו. "אחרי שהוא חשף את זה במעגל, ההצקות פסקו, ובמפגש הבא הוא שיתף את הכיתה בכך שהוא מרגיש טוב בבית הספר", היא אומרת.
"כמורה, אני מרגישה שאני הרבה יותר נינוחה וקשובה לילדים", מוסיפה רואש. "בבקרים אני מתחילה עם רבע שעה של דמיון מודרך ואחר כך הילדים כותבים במחברת שאנחנו מכנים 'המסע אל הלב', זה מאפשר להם לבטא את עצמם ולהתנקות לפני שהם מתחילים את היום". ברגר מוסיפה שהכתיבה הרגשית, שאין עליה ביקורת, העלתה באופן משמעותי את רמת הכתיבה של הילדים, בייחוד אצל ילדים עם בעיות למידה.
אפקט רוזטו
צעד חשוב נוסף בהשלמת תהליך העבודה עם "שפת הקשב" היה הקמתו לפני ארבע שנים של המרכז להורים בתל חי, שבמסגרתו נערכות בכל שנה סדנאות מגוונות להורי התלמידים. לאורנה אביטן, מנהלת שיווק של רשת מלונות ויו"ר ועד ההורים בתל חי, ילד בוגר בית הספר, וילדה שעולה לכיתה ו'. היא משתתפת בסדנאות בית הספר להורים מאז הקמתו של המרכז. "בזכות 'שפת הקשב' והסדנאות האחרות, כולנו חונכנו מחדש", היא אומרת, "לא רק הילדים. כל בני המשפחה. אני הרבה יותר קשובה לעצמי ולסביבה, אני מקשיבה לילדים, רגישה לשפת הגוף שלהם, מכירה אותם טוב יותר. אני אמא טובה יותר וחברת קהילה טובה יותר". שרית סלומון השתתפה בסדנאות רבות, ביניהן סדנה לסמכות הורית, פסיכולוגיה של הילד, פענוח ציורי ילדים, וכמובן "שפת הקשב". "בסדנה להורים, שימי הצליחה לקלף מאיתנו את כל הדברים הקשים שהיו עלינו, ולהוציא את הרוך מכל אחת", מספרת סלומון, ומוסיפה שהכלים של "שפת הקשב" סייעו לה בתקופה של משברים אישיים ובעיות בריאות קשות. "עברתי ארבעה ניתוחים יום אחרי יום ולא פחדתי", היא אומרת. "השתמשתי בכלים של 'שפת הקשב' כדי להתמודד עם הכאב והפחד, וזה פשוט הציל אותי".
בתקופה שבה הדגש בבתי הספר מושם באופן כמעט בלעדי על הישגים לימודיים, המהלך של ברגר בלתי טריוויאלי פי כמה. בנוסף לשיעורי 'שפת הקשב', היא בחרה לחזק את לימודי האמנויות בבית הספר, תחומים שרק הולכים ונעלמים מרוב המוסדות החינוכיים הציבוריים. לילדים בתל חי מוצעים שיעורי מחול, ריקודים סלוניים, ציור, קולנוע, נגינה ועוד. "הרעיון הוא שהילדים ימצאו את מה שהם טובים בו, ולא יחוו רק קושי", מסבירה ברגר את ההיגיון שהנחה את פעולותיה. "כך, כל אחד יחווה הצלחה ויתחבר לכוחות שלו, ואחר כך יהיה להם קל יותר להתמודד במקומות המדידים, במתמטיקה ובאנגלית".
כפי שצפתה ברגר, ההשקעה באמנויות וברוח רק תרמה להישגים במקצועות הליבה. לדבריה, בעשר השנים האחרונות עלה ממוצע ציוני המיצ"ב בתל חי מ-6.5 ל-8.5. בנוסף, בתל חי מעודדים את הילדים להתנדב בקהילה: תל חי "אימץ" את בית החייל ואת המחלקה הסיעודית בבית גיל הזהב. "אני רואה את בית הספר כגוף בעל כוח חברתי", היא אומרת, "שמסוגל ליצור שיח בקהילה ולהיות מרכז שדרכו הקהילה מתפתחת ולומדת. אפשר לצאת מהמבט המצומצם, שכל אחד עושה לביתו, ולהסתכל על החברה כולה".
הסיפור של בית ספר תל חי מזכיר לפרופ' שיינמן את "אפקט רוזטו". בשנות ה-60 הבחין רופא העיירה רוזטו בפנסילבניה שבאופן מוזר אף אחד מתושביה לא סובל ממחלות לב. למרות שהתושבים השתייכו למעמד סוציו-אקונומי נמוך, אכלו שומן בוקר, צהריים וערב, עישנו ועבדו בבתי חרושת מלאי זיהום אוויר, הם לא חלו. חוקרים ניסו לפענח את החידה, ובסופו של דבר גילו שיש ברוזטו תחושה עזה של שייכות, ותחושה זו היא אחד הגורמים שמשפיעים לחיוב על מחלות לב. עם הזמן והשינויים שעברו על העיירה, המסורת התפוגגה, ואיתה תחושת השייכות. היום רוזטו חזרה לגרף הרגיל והעגום של מחלות לב בארצות הברית. "במחקר שפורסם ב'JAMA' (כתב עת של ארגון הרפואה האמריקאי) ב-97', נמצא שהגורם מספר אחת המונע ממתבגרים לאמץ התנהגויות סיכון, הוא תחושת שייכות", אומר שיינמן. "ההורים היום עסוקים, רבים מתגרשים, וגם לבית הספר קשה להקנות שייכות. אבל התוכנית שלנו נותנת את זה. בתל חי יצרנו רוזטו כזה".*
noalimone@gmail.com
***הדרך הישראלית
מדוע מערכת החינוך לא ממהרת לאמץ את "שפת הקשב"?
ההצלחה של בית ספר תל חי ותרומתה של "שפת הקשב" לשינוי החיובי שהתפתח בו, מעוררות את השאלה מדוע התוכנית לא נפוצה יותר במערכת החינוך. בשנים 2002-2009 היא דווקא התפשטה לבתי ספר נוספים, והפכה מפרויקט של שנה לפרויקט שנמשך בין שנתיים לשש שנים. התוכנית זכתה למימון ולתמיכה של עיריית תל אביב ושל מחלקת החינוך והבריאות במשרד החינוך. היא יושמה על עשרות גננות שלמדו להנחות ילדים בני 3-5 לתרגל את השיטה, על פסיכולוגים של ילדים, על מורים בבתי ספר יסודיים ותיכוניים ועל הורים.
אך מכל השפע הזה נותר היום רק בית ספר תל חי. הדבר נובע משילוב של כמה גורמים, חלקם נוגעים לניהול הפנימי של התוכנית, ואחרים לאי התאמה בין אופי התוכנית, שדורשת מחויבות ארוכת טווח, אמון והתמדה, לבין הנהלת בית הספר, שלרוב מתייחסת אליה כאל עוד תוכנית העשרה. בין הגורמים המפריעים בתוך בית הספר מונה מיה שלם צפיפות יתר, קיומם של צלצולים, ומורים שמתנגדים לתוכנית וחווים אותה כבזבוז זמן.
בנוסף, ישנם קשיים העומדים בפני כל תוכנית חינוכית ששואפת להשתלב במערכת החינוך בארץ. גורם בכיר לשעבר בשירות הפסיכולוגי של משרד החינוך, שמכיר היטב את "שפת הקשב" ותמך בשילובה במערכת, הסביר שגם כשמדובר בתוכניות שנכתבו בתוך משרד החינוך, תהליך הכנסתן למערכת סבוך ומסורבל. ועדות צריכות לאשר את התוכנית, וישנן מגבלות של זמן כיתה, תלמיד, מורה ותקציב. "נשאר מעט מאוד זמן למשחק עם המקצועות שאינם ליבה, כך שיש ויכוח רציני מה ייכנס בזמן הזה", טען הגורם. "מערכת החינוך נמצאת היום בחיפוש", מסביר ד"ר שיינמן, שצבר ניסיון רב בעבודה עם משרד החינוך. "היא עוברת שינויים ומשיכות מכל מיני כיוונים. יש הרבה נושאים חשובים על סדר היום, ובינתיים שרים מתחלפים, עקרונות משתנים, ואיתם סדרי העדיפויות וחלוקת התקציבים".
נראה שהדרך היחידה להכניס היום את "שפת הקשב" למערכת החינוך היא מלמטה; בעיקר דרך מנהלים שמאמינים בתוכנית ומוכנים להשקיע בה. אפשרות נוספת היא להקנות את השיטה למורים, ולקוות שדרכם היא תחלחל גם אל הילדים. מתוך ההיגיון הזה, חברה לוי לד"ר לויט-בן נון, ומאז 2009 הן מעבירות את סדנאות "שפת הקשב" לסטודנטיות להוראה במכללת לוינסקי, דרך מרכז "מודע", המרכז הישראלי למודות (מיינדפולנס), מדע וחברה במרכז הבינתחומי הרצליה. "העתיד, בעיני, נמצא שם", אומרת לוי. "אנחנו מנסים להקנות את הכלים למורות בתחילת הדרך, בתקווה שבנוסף לתמיכה בהן, הכלים יגיעו גם אל הילדים".
תודה דודו על הקישור לכתבה!
השבמחקעושה חשק ללכת להשתלם בתוכנית!