שש וחצי. מחלקה להתאוששות הלב. אני מרחף ככדור פורח ומתמסר לשאיפה שהצטברה במהלך עשרים וארבע השעות האחרונות. האוויר הכלוא בין הצלעות נאטם והותיר כמיהה לנשיפה.
מערכת יחסים מודאגת בין שאיפה לנשיפה בין שקט לרמקול קולני ששולף שמות של חולים על שולחן הניתוחים.
את אנחת הרווחה שפקעה מגופי כפרח לוטוס אתמול בשעות הערב קשה לשכוח, מפלס המתח הרחיק אל הקו האדום וברגע אחד צפתי. ענני נוצה התחלפו בענני גשם, משב רוח רענן נשא אותי אל הכניסה לחדר המיון. התיישבתי על הרצפה מתבונן אל פיסת השמים הזכה מבעד למחיצות הבטון ומשתהה נוכח התנועה האי סימטרית שמלווה אותי בחודש האחרון. אחוז בעתת הבשורה אני נופל אל זרועותיך. מערכת יחסים אמביוולנטית ולעיתים סוערת אנו חווים בתקופה האחרונה אך הפעם זה שונה. אני מתמסר לכל הסובב אותי ומפזר ענני נינוחות ומודה בלי מילים או עשייה מחושבת על מה שאתה בשבילי. " המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" כתבתי על לוח ממוחשב ומה עכשיו? בכל יום מחדש הבורא את מערכת היחסים עם הבריאה, ניתנת לנו הזדמנות להתחדשות, להתאהבות, לחמלה, לסובלנות ובעיקר להמשיך ולחפש. מה? מי? איך? למה? הרי האדם הראשון הוא חלק אינטגראלי מבריאת העולם ובכך בכל יום תמיד אתה מחדש בטובך. הרופאים מרוצים הניתוח הצליח ותחושת הניצחון מרסקת לחתיכות את התחושות שליוו אותי עד כה, החמצה, בלבול, מתח, אי וודאות. הגוף נע בחופשיות משוחרר מכל חומרי ההרדמה שכירסמו בי ובך עד עתה.
שש וחצי בבוקר. הנה אני, במחלקה להתאוששות הלב בתוך כלוב הצלעות של הדסה צועד אל פתח בית החולים וצינה ירושלמית מחבקת אותי. בעודי מתקדם ומחפש השראה ניגש אלי רופא בחיוך רענן "אתה הבן, נכון?" , כן", אני עונה. "אמא בכיוון הנכון", הוא ממשיך ומתקדם אל עבר המחלקה. ואני מתפתל אחר כיוון וכוונה ממשיך להלך בקצב זרימת הדם אל אחת היציאות מלב הבניין המצוחצח. כאן השסתום, החדרים והעורקים הראשיים פתוחים לחלוטין.
אני נושם, נעמד במרכז גן שעשועים עם נעלי ספורט והמון תקווה ומתרגל את הבריאה ביוגה. מעקף אל הלב שלך ושלי.
את שלך היו חייבים לסגור, אך שלי נשאר פתוח. תנוחה, נשימה, נשמה ורוח.
מערכת יחסים מודאגת בין שאיפה לנשיפה בין שקט לרמקול קולני ששולף שמות של חולים על שולחן הניתוחים.
את אנחת הרווחה שפקעה מגופי כפרח לוטוס אתמול בשעות הערב קשה לשכוח, מפלס המתח הרחיק אל הקו האדום וברגע אחד צפתי. ענני נוצה התחלפו בענני גשם, משב רוח רענן נשא אותי אל הכניסה לחדר המיון. התיישבתי על הרצפה מתבונן אל פיסת השמים הזכה מבעד למחיצות הבטון ומשתהה נוכח התנועה האי סימטרית שמלווה אותי בחודש האחרון. אחוז בעתת הבשורה אני נופל אל זרועותיך. מערכת יחסים אמביוולנטית ולעיתים סוערת אנו חווים בתקופה האחרונה אך הפעם זה שונה. אני מתמסר לכל הסובב אותי ומפזר ענני נינוחות ומודה בלי מילים או עשייה מחושבת על מה שאתה בשבילי. " המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" כתבתי על לוח ממוחשב ומה עכשיו? בכל יום מחדש הבורא את מערכת היחסים עם הבריאה, ניתנת לנו הזדמנות להתחדשות, להתאהבות, לחמלה, לסובלנות ובעיקר להמשיך ולחפש. מה? מי? איך? למה? הרי האדם הראשון הוא חלק אינטגראלי מבריאת העולם ובכך בכל יום תמיד אתה מחדש בטובך. הרופאים מרוצים הניתוח הצליח ותחושת הניצחון מרסקת לחתיכות את התחושות שליוו אותי עד כה, החמצה, בלבול, מתח, אי וודאות. הגוף נע בחופשיות משוחרר מכל חומרי ההרדמה שכירסמו בי ובך עד עתה.
שש וחצי בבוקר. הנה אני, במחלקה להתאוששות הלב בתוך כלוב הצלעות של הדסה צועד אל פתח בית החולים וצינה ירושלמית מחבקת אותי. בעודי מתקדם ומחפש השראה ניגש אלי רופא בחיוך רענן "אתה הבן, נכון?" , כן", אני עונה. "אמא בכיוון הנכון", הוא ממשיך ומתקדם אל עבר המחלקה. ואני מתפתל אחר כיוון וכוונה ממשיך להלך בקצב זרימת הדם אל אחת היציאות מלב הבניין המצוחצח. כאן השסתום, החדרים והעורקים הראשיים פתוחים לחלוטין.
אני נושם, נעמד במרכז גן שעשועים עם נעלי ספורט והמון תקווה ומתרגל את הבריאה ביוגה. מעקף אל הלב שלך ושלי.
את שלך היו חייבים לסגור, אך שלי נשאר פתוח. תנוחה, נשימה, נשמה ורוח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה